התנועה לאיכות השלטון בעתירה לבג"צ: להפסיק לשלם כ-170 מיליון ₪ בשנה ללא בסיס בחוק לתלמודי התורה
התנועה אף דורשת ביטול הנוהל לפיקוח על הכספים המעביר סמכויות פיקוח מרכזיות מידי המדינה לידי רשתות החינוך החרדיות עצמן .
התנועה לאיכות השלטון עתרה היום לבג"צ באמצעות עוה"ד אליעד שרגא,ברק כלב ודניאל קירס בדרישה להורות למשרד החינוך להפסיק להעביר כ-170 מיליון ₪ כל שנה, ללא בסיס בחוק, מכספי הציבור למימון תלמודי תורה. כן מבקשת התנועה בעתירה כי בג"צ יורה לאגף החשב הכללי לחדול מהניסיון (בין היתר בנוהל שנוסח לעניין פיקוח על כספים אלה) לסגת מחובת המדינה לפקח על הכספים, באמצעות העברת סמכויות פיקוח מרכזיות לשתי רשתות החינוך החרדיות (מרכז מעיין החינוך התורני ומרכז החינוך העצמאי), שהינן גופים פרטים נעדרי מומחיות בפיקוח כספי ובעלי אינטרסים שאינם זהים לאינטרס הציבור; התנועה דורשת כי אגף החשב הכללי ימלא כדין את חובתו לפקח על הכספים.

התנועה מדגישה בעתירה כי היא אינה מביעה עמדה בשאלה אם ראוי שהמדינה תממן את תלמודי התורה אם לאו; הטענה היא שמימון כזה, ובהיקף כזה, אינו יכול להינתן אלא על בסיס הוראה בחקיקה ראשית – כהחלטה דמוקרטית של העם באמצאות נציגיו בכנסת. עוד מדגישה התנועה כי נוכח העובדה שהמימון ניתן באופן בלתי חוקי במשך שנים, היא מבקשת לעצור את המימון ללא בסיס בחוק רק בשנת תש"ע/2010 (מבוקש בעתירה גם צו ביניים בהתאם); התנועה אינה מעוניינת ב"הענשת" הילדים הלומדים בתלמודי תורה – דרישתה הינה מידתית ומאפשרת לכל הנוגעים בדבר זמן רב להתארגן.

אין בסיס בחוק למימון תלמודי התורה. החקיקה במדינת ישראל קובעת את הדרכים החוקיות לממן מוסדות לימוד. חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 קובע כי המדינה תממן חינוך במוסד חינוך רשמי; חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 קובע כי המדינה רשאית לממן מוסדות שהוגדרו כמוסדות מוכרים; וסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 קובע מימון לבתי ספר המהווים חלק משתי רשתות החינוך החרדיות. אלא שתלמודי התורה נשוא העתירה אינם מוסדות רשמיים, אינם מוסדות מוכרים (אלא "מוסדות פטור") ואינם חלק משתי רשתות (אלא מדובר בגופים עצמאים, כאשר המימון מוזרם אליהם באמצעות הרשתות המשמשות לענין זה כ"צינור"). אף חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008 אשר חוקק לאחרונה למימון ישיבות אינו חל על תלמודי התורה (אלא רק על מוסדות לגיל התיכון). עוד בשנת 2004, בתשובות מטעם משרד החינוך ומשרד המשפטים, הודתה המדינה כי אין בסיס בחוק למימון תלמודי התורה. התנועה טוענת כי פסק הדין בבג"צ 4805/07 שניתן לאחרונה, אשר קבע כי אסור למדינה לממן מוסדות חינוך שלא מועברת בהם כלל תכנית הליבה וכי ניתן לממנם רק בהיקף שבו נלמדת תכנית הליבה, מהווה סיבה נוספת ההופכת את מימון תלמודי התורה לבלתי חוקי. אף שמשרד החינוך החליט (ללא בסיס בחוק כאמור) לממן מוסדות פטור בשיעור של 55% ולהעביר בהם את אותו ההיקף של תכנית הליבה, לטענת התנועה משרד החינוך אינו יכול להצהיר כיום כי אכן מועברת תכנית הליבה בתלמודי התורה.

פעולה מטעם רשויות המדינה שאין לה בסיס בחוק מהווה חריגה מסמכות ודינה להיפסל. התנועה טוענת כי החלטה לממן תלמודי תורה בסכום של כ-170 מיליון ₪ בשנה של כספי הציבור מהווה "הסדר ראשוני" אשר יכול להיעשות רק בחקיקה ראשית של הכנסת. התנועה טוענת, בהתאם לפסיקה בנושא "הסדרים ראשוניים", בין היתר, כי בדמוקרטיה, הכנסת נבחרה על ידי העם על מנת לייצגו ולכן עליה (ורק עליה) לקבוע את סוגיות היסוד בחברה; כי נושא מימון חינוך אינו "חלל ריק" אלא קיים הסדר בענין מימון חינוך בחקיקה ראשית; כי החלטה לממן תלמודי תורה בשיעור של כ-170 מיליון ₪ בשנה הינו הסדר המשפיע על מגזר שלם או אף על החברה כולה; כי החלטת מימון בהיקף כספי כאמור הינה מטבעה הסדר ראשוני; כי מדובר בעניין השנוי במחלוקת בציבור. בענין זה טוענת התנועה כי שאלת מימון תלמודי התורה מעלה שורה של סוגיות חברתיות עקרוניות ורגישות, לרבות הזכות לחינוך (לרבות הזכות להשפיע על תכני החינוך); ההבדל בין הזכות לחינוך לבין השאלה אם ניתן לחייב מדינה המספקת חינוך חינם לממן, בנוסף לכך, מסגרות פרטיות; האינטרס של המדינה בכך שמוסדות החינוך אותן היא מממנת יחנכו הן לאזרחות במדינה שהינה לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית והן לנאמנות למדינה; האינטרס של המדינה בכך שמוסדות החינוך אותן היא ממנת יעניקו ידע הדרוש לכוח העבודה במשק המדינה.

אף אם עצם מימון תלמודי התורה היה חוקי, הדרך שבה בחרה המדינה לפקח על היקף עצום של כ-170 מיליון ₪ בשנה הינה בלתי חוקית. "נוהל בקשות תמיכה ממרכז מעיין החינוך התורני במוסדות לימוד" (אשר על אף שמו אמור לחול על שתי הרשתות), אשר גובש על ידי המדינה בענין הפיקוח על כספים אלה, הינו כמעט זהה לחלוטין, מילה במילה לנוהל התמיכות הממשלתי הכללי, אלא שהרושם העולה הינו כי המנסחים עברו על הנוהל הממשלתי וכמעט בכל פעם שהופיעה סמכות שהוקנתה לרשות של המדינה, היא הוחלפה בשם של הגוף הפרטי (הרשת). לא מדובר בהסמכת גוף פרטי בסמכויות עזר, אלא בהסמכת הרשתות בסמכויות שיקול דעת מרכזיות, לרבות עצם ההחלטה האם מוסד עמד בתנאי המימון ואפילו הסמכות לקבוע במקום המדינה את מטרת הפיקוח. בנוסף, הנוהל כולל חלקים "מחוקים" ואף הפניות לגוף שככל הנראה אינו קיים כלל, קובע כי מוסד שצריך להחזיר כספים יחזירם לא לקופת הציבור אלא משום מה לרשת עצמה, ודווקא בענין מימון לתלמודי תורה באמצעות ה"צינור" של הרשתות נשמט מהנוהל ההסדר (הקיים בנוהל הממשלתי) בענין פרסום שמות המוסדות והסכום שהם מקבלים באינטרט. העובדה שקיים חשב מטעם המדינה בכל אחת משתי הרשתות אינה מרפא את הפגמים הקשים בנוהל. על המדינה מוטלת חובה בדין לפקח על הכספים שהיא מוציאה, ובדרך פיקוח זו מפרה המדינה את חובתה. בנוסף, חוטאת המדינה באצילת סמכות אסורה, בכך שהיא מאצילה סמכות פיקוח (לרבות שיקול הדעת) לגוף פרטי, בכך שהיא מאצילה סמכות הדורשת מומחיות (בפיקוח כספי) לגוף שאין לו מומחיות ובכך שהיא מאצילה סמכות לגוף שהאינטרסים שלו אינם זהים לאינטרס הציבור (הרשתות הינן רשתות חינוך חרדיות, לא גופים שאין להם כל נגיעה או ענין בנושא). בכל זאת פועלת המדינה בניגוד לדין ובאופן בלתי סביר באופן קיצוני.