לא לרקוד עם המחוקק – עו"ד חיים שיבי *
מדי פעם – ברגעי מצוקה מקצועית וכלכלית של עיתונאים שכירים ולאחרונה גם של מוציאים לאור, עולה ובא הפיתוי לרקוד עם המחוקק. הוא יסבסד – אולי – את העיתונות המודפסת. הוא יגן – אולי- על עיתונאים שהחוזה הקיבוצי שלהם רוסק ורף הביטחון התעסוקתי שלהם אינו גבוה מהודעת פיטורין באמצעות אס. אמ. אס.
לכל אלה צריך להזכיר: אין ריקודי חינם. אי אפשר להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולהמתין לעצם הבאה שהמחוקק ונציגיו בממשלה ישליכו – בעת ובעונה אחת.
* העתונאי עו"ד חיים שיבי חבר ועד אגודת העתונאים בירושלים וחבר נשיאות מועצת העתונות,

מדי פעם – ברגעי מצוקה מקצועית וכלכלית של עיתונאים שכירים ולאחרונה גם של מוציאים לאור, עולה ובא הפיתוי לרקוד עם המחוקק. הוא יסבסד – אולי – את העיתונות המודפסת. הוא יגן – אולי- על עיתונאים שהחוזה הקיבוצי שלהם רוסק ורף הביטחון התעסוקתי שלהם אינו גבוה מהודעת פיטורין באמצעות אס. אמ. אס.
לכל אלה צריך להזכיר: אין ריקודי חינם. אי אפשר להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולהמתין לעצם הבאה שהמחוקק ונציגיו בממשלה ישליכו – בעת ובעונה אחת.
אך הפיתוי לחפש הגנות במקום שהן אינן באות ללא תג מחיר – קיים. חשבתי על כך בימים אלה כאשר באתי למשרדי ה"ג'רוזלם פוסט" כדי לייצג שם את עמדת אגודת העיתונאים בירושלים נוכח הכוונה לפטר שלושה עובדים ותיקים שנתנו לעיתון את מיטב שנותיהם וניסיונם.
לא אחת מצאתי כי עיתונאים המתארים בכתבות קורעות לב את מצבן הקשה של עובדות מפעל שפוטרו או של פועלים קשי יום שתנאי עבודתם הורעו והופרו יסודית מוצאים את עצמם במצב שאינו שונה בעיקרו ולעיתים אף גרוע יותר. באחת, במבחן המציאות, זכות הקניין של הבעלים גוברת בפועל על זכויות מעמדם המקצועי של אלה העושים עיתונות מדווחת ודעתנית בשירותם.
במסדרונות התרוצצו טירונים בחצי מחיר – תופעה מוכרת מאד בתעשיית התקשורת. הותיקים צברו זכויות ועלותם יקרה מדי למוציא לאור. החדשים, המתאמנים, מוכנים לעבוד בחצי ורבע מחיר.
נזכרתי במילים של השופטת אלישבע ברק בפסק דין מרתק בפרשת העיתונאית ג'ואנה יחיאל נגד הג'רוזלם פוסט:
"הככל העובד העיתונאי?…….אין אנו מדברים בעובד רגיל, בעובד בית חרושת, משרד, חקלאות וכדומה. אנו מדברים בעיתון. לעובדיו העיתונאים של עיתון יש זכויות נוספות מעבר לזכות על מקום העבודה והזכות שלא יורעו תנאי העבודה שלהם באופן מוחשי. יש להם זכות לחופש הביטוי, לחופש העיתונות. השאלה עד לאיזה גבול רשאי מעביד ומו"ל בעיתון להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו, לעומת הזכות לחופש הביטוי והעיתונות של העורך והעיתונאים".
"זכויות נוספות"? הדברים האלה נכתבו בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בחורף 1994
ואם נותרו לעיתונאים זכויות "נוספות" אני לא גיליתי אותן בשנים האחרונות בהן אישרתי בשליחות האגודה סיוע משפטי בשווי מאות אלפי שקלים לעמיתים שנקלעו למצוקה מול מעבידים וגילו כי גם הזכויות הלא נוספות שלהם נותרו על הנייר.
אם כך – מדוע לא להמתין ואף לשאוף לחקיקה נוספת שתבצר את מעמדו של העיתונאי? תעניק לו בטחון תעסוקתי שיאפשר לו לחשוף שחיתות בכל מקום שיגלה אותה – ללא חשש לפרנסתו?
את התשובה ניתן למצוא, בין היתר, ברשימת המועמדים שהציג לאחרונה השר הממונה על רשות השידור, יואל – יולי – אדלשטיין, לכהונה במליאת הרשות.
אני לא אנקוב בשמות כדי שלא לפגוע באיש – והעמימות הזאת מאפשרת לי לכתוב כאן כי יש ברשימה אנשים ונשים ראויים מאד אך אין שם ענקי רוח. אין שם יוצרים שהטביעו חותם על דור. אין שם רבים שקנו את עולמם כאשר אמרו "לא" לבעלי שררה והיו מוכנים לשלם מחיר – או שילמו בפועל – על אומץ לב ציבורי.
יש שם רשימה שהיא בעיקרה ההרכב הידוע של בעלי זיקה פוליטית לסניף או בטאון המפלגה הנכונה מאד או נכונה לעת הזאת. או כאלה שליוו שר ובכיר ויעצו לו צמוד באוזנו באחד מקטעי הדרך שלו למעלה ומאז הם ברשימת המקודמים הקבועה שלו על פי חוק הנאמנות. אתה מקדם אותי. אני מקדם אותך.
דעה פוליטית מוצקת אינה פוסלת איש. וכל המופעים ברשימת אדלשטיין זכאים למוצקות דעותיהם. אך כאשר אתה מתבונן ברשימה הזאת אינך רואה את המליאה שתיתן גיבוי מלא לשידור ציבורי נשכני המטיל את אימתו על מושחתים בצמרת. לא. אתה רואה רשימה של מביני עניין בנושאי אנשי שלומנו.
ולמה לא, ישאל השואל. שהרי, פעם היה השידור הציבורי נחלתו של השמאל והיום יהיה נחלתו של הימין או שתהיה חלוקה מוסכמת על פי מפתח קואליציוני – ומן המפורסמות הוא כי האיזון יפה לדמוקרטיה.
אלא שלא לשם כך מתחזק משלם המיסים כלי תקשורת שאינו תלוי רייטינג והון. הוא מוחזק כדי שיוכל לתפקד בעצמאות עיתונאית מירבית. היום שבו מקודם עיתונאי בשל קירבתו ללשכת ראש הממשלה או לשכה אחרת – הוא היום שבו חדל לעסוק במקצועו והפך לשלוחו של. לפעמים, אין להכחיש, השליחות הזאת משתלמת.
כמובן – יש ברשימת אדלשטיין היגיון עסקני מובהק. כאשר שר מקדם או מגן על אנשים ואינטרסים בתקשורת – הוא מצמיד לקידום ולהגנה תג של מחיר. כך בונים ומשמרים כח. בשמאל וגם בימין, הופנם והוטמע המסר: תקשורת המייצרת מסכות תדמית – היא כח. אך עם התג הזה לא עושים עיתונות אמיתית.
הגנה פוליטית נוספת בסיבסוד או בחקיקה למקצוע השרוי במצוקה כלכלית ואתית גם יחד?
לא. תודה.
* העתונאי עו"ד חיים שיבי חבר ועד אגודת העתונאים בירושלים וחבר נשיאות מועצת העתונות,