עיתונות ואתיקה: על ההיגיון הפנימי של המקצוע- עו"ד חיים שיבי*
עיתונות מקצועית כתובה שעושים עיתונאים אינה זקוקה לנייר עיתון כדי לממש את עצמה. אני מקבל אותה על מסך המחשב. עיתונות כתובה מדווחת ומפרשת תשרוד ותפרח גם ללא דפוס ונייר. אך השאלה מי הוא עיתונאי מתעצמת – מפני שהעיתונות ברשת מתקיימת בסביבה בה אין הגדרות קבועות ומחייבות של המקצוע.

מי הוא עיתונאי? (ובגירסה מורכבת וערכית יותר – מי הוא "עיתונאי טוב"?)
השאלה עולה ונידונה כל העת בפורומים שונים. למשל- בעת שתבעתי לאחרונה בשם אגודת העיתונאים בירושלים בדיון בועדת החוקה חוק ומשפט קביעת חיסיון מקצועי מוכר על פי חוק לעיתונאים מפני האזנות סתר – חיסיון שאיננו נופל מזה שמוענק לעורך דין, כהן דת, עובד סוציאלי.

התשובה מן הצד שכנגד באה מיד: תחילה, הואל להגדיר לנו מי הוא עיתונאי. האם כל בעל בלוג הוא עיתונאי? האם מי שהוא בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונות מגוף אקדמי מוכר – הוא עיתונאי?

האם עיתונאי שעבד בעברו בעיתון מודפס והוא כותב עכשיו את הגיגיו בבלוג שלו ברשת הוא עדיין עיתונאי? האם מי שמגדיר את עיקר עיסוקו כעיתונאי הוא אכן כזה?

או שמא תאמר כי מי שאגודת העיתונאים באחת הערים מעניקה לו תעודה משלה הוא עיתונאי?

ואם לשכת העיתונות הממשלתית שגם "זרועות הבטחון" שותפות להחלטתה אינה חפצה לזכות אחד כזה בתעודה ממשלתית – מפני שמחזיק תעודה כזאת יכול להגיע קרוב מאד לנושאי משרות במסיבות עיתונאים במוסדות ממלכתיים – האם הוא עדיין עיתונאי?

ואם היה המחזיק בתעודה עובד בתקן מלא של עיתון מודפס או כלי תקשורת אלקטרוני או אינטרנטי והפך פרי-לאנס המשכיר את שירותיו לכל דורש- כשיש דורש? האם הוא עדיין עיתונאי? ומה על אחד שהיה כזה בחו"ל ועלה לישראל אך אינו מועסק במקצועו?

אפשר להתגבר על ערפל הזהות העיתונאית במישור הפורמלי- ביורוקרטי -חוקי באמצעות הגדרה כי עיתונאי הוא מי שהאיגוד המקצועי הארצי שלו העניק לו תעודה. אך בבואנו להגדיר מקצוע חפשי מאד אי אפשר שלא להידרש למאפיינים ערכיים שאמורים להיות באלה הנושאים את שמו – ולא תמיד הם שם.
אני אוהב את המונח החמקמק למדי הקרוי "ההיגיון הפנימי של המקצוע", אמירה של פטריק שמפיין שפייר בורדייה עשה בה שימוש מירבי. אני מעז להציע מונח חמקמק עוד יותר לבחינת השאלה שהצגתי כאן: "נשמת המקצוע".
ומהי "נשמת המקצוע" המרתק הזה שלא צריך, אחרי הכל, לעשות לו בחינות רישוי ואי אפשר לתעד אותה בהרצת נתונים במחשב ואי אפשר לטפל בה במפגש של שני משתנים על קו לינארי אחד. המונח הזה מוביל אותנו אל דיון ערכי שהוא מעבר לטפסים רשמיים או תעודת זהות מקצועית מקובלת.
למשל: האם עורך שיהפוך את עיתונו לשופר מובהק של פוליטיקאי אחד או מפלגה אחת – ישאר עיתונאי במלוא מובן המצויינות המקצועית של המילה?

האם עיתונאי שמספק את הסחורה בצורת "חומר בלעדי" אך משלם עבורה תמורה בהאדרת המקור בדרך של חנופה ברורה כל כך עד שגם הקורא מתחיל להסמיק– עונה להגדרה?

ומה על זה שאינו עוסק בעיסוי אגו אך חושש לתקוף כשצריך לתקוף בתחקיר נשכני- כדי שלא לייבש את מקורות המידע שלו? וזה שמשיג את הסיפור באמצעות הפרת תקנון האתיקה של מועצת העיתונות?

מוציאים לאור, ברובם, נמצאים בעיתונות כדי להרוויח. כותבים נמצאים בעיתונות כדי לממש את יכולת החשיבה, הניתוח והכתיבה היוצרת שלהם. חלוקה מקובלת על שני הצדדים. אך כותבים נוטים לגלות התנגדות פעילה כאשר לא מאפשרים להם להפעיל את ההגיון הפנימי של המקצוע – ועוד יותר כאשר נוטלים וקוטלים להם את נשמתו.

מה יש בנשמה המקצועית הזאת?

מארג של מצוות עשה ואל תעשה המצטרף לנורמה. לקוד. התנהלות והעדפות שיוצרות מצפן מקצועי. אני מציג כאן הגדרה שהיא בחירה אישית. יש "אנשי תוכן" רבים שיחלקו עליה. הדברים אמורים לגבי עיתונאי מדווח וגם למי שעוסק בפרשנות של מצבים ואנשים – בין היתר:

הבנה כי עיתונות היא קודם כל מקצוע.

אמנם ללא רישוי, אמנם עם אלרגיה למעניקי רישיונות ולפקידים – אך עם כללי תיפקוד נוקשים וברורים. למשל: הצורך בדיוק. בהצלבת מקורות. בתעוד אמין. בעיקר, עם רצון להשפיע לחשוף ולהטביע חותם תוך הצמדות קפדנית לכלליו של תקנון האתיקה.

עיתונאי מונע על ידי דחף שאינו ניתן לריסון להיות במרכז הארועים המעצבים את סביבתו וקובעים את ההיסטוריה של דורו. ועם זאת – וכחלק מן הסתירות המובנות והמאוזנות שבמקצוע הזה – עיתונאי אינו רוצה ואינו שואף להיות עוד "שחקן" אחד של מישהו, הוא אינו "שייך" והוא אינו מגוייס גם כשהוא עצמו הופך בתוקף השפעתו למוקד כח חברתי או פוליטי מבלי להיות נבחר ציבור.

עיתונאי עם נשמה מקצועית איננו "גרופי" של פוליטיקאי וגם אינו "משקיע" באחד כזה בחשבון קר רק כדי לקטוף את פירות השקעתו בצורת הדלפה באחת מאינסוף העיסקות של תן וקח.

לעיתים הוא מנסה להיכנס לעורם של השחקנים בזירה הפוליטית כדי להבין אותם טוב יותר. הוא מתבונן בהם "מבפנים". מנסה לפרש אותם – אך אינו רוצה להחליף אותם ואינו עוסק בצבירת כח לשמו. עיתונאי או עיתונאית שהפכו להיות חברי כנסת – חצו את הקווים והפסיקו לדבר בשם המקצוע. מעתה הם מדברים אך ורק כפוליטיקאים, כלומר: עם נורמות אחרות, מניעים אחרים, כללי משחק שונים.

עיתונאי אינו מי שמיתג את עצמו כך גם אם בא אל המקצוע אחרי עשיית הון מעוררת קינאה – בפירסום או בתכנית שהיא ספק בידור ספק דיווח- אינפוטיינמט.

לעיתים הוא אפילו מי שגילה נטיה להתרחק מיריד ההבלים של מותגים, " סלבריטאים" או זוהר חברתי גם כשהשוק הזה פורח ומפתה מאד מסביבו. יש כמובן עיתונאים מעולים שיודעים את מלאכת המיתוג וההתרשתות. אני מעדיף את הזן שאינו מדליף את עצמו ואת עלילותיו למדורי הברנז'ה ואינו שקוע בבנייה של עצמו כ"טאלנט".

הוא מניח לטכסטים שלו לדבר בעד עצמם. הוא מבין היטב היכן נגמרת עיתונות ומתחילים יחסי ציבור. הוא זקוק כמובן למשכורת שמכבדת את בעליה – והיא אמורה להבטיח לו אי תלות – אך אין לו סוכן.

ככל שהעוסקים במקצוע הם פרימדונות בעלות אגו מנופח – ולמרבה הסתירה – נשמת המקצוע איננה בעניין רייטינג וחשיפה אישית. היא מופנמת יותר מאשר מוחצנת. אני כותב זאת כאשר ברור לי מאד ערכו של המיתוג האישי כבר בתחילת קריירה מקצועית. אך דוקא מי שאינו מתאמץ כל כך לבנות את עצמו ככוכב וההכרה בו באה לאחר שנים של עשיה מקצועית מעוררת הערכה – קרוב יותר להגדרת הנשמה העיתונאית כפי שאני רוצה לראותה.

כתב מדווח שיש בו את נשמת המקצוע אינו רוצה ואינו מסוגל לתפקד בסביבה שיש בה פחד וחשבון.

שיש בה רשימה של נושאים שאסורים בכיסוי או רשימה של אישים "שאסור לגעת בהם". יכול להיות שהוא בעל דעות פוליטיות מוצקות אך הוא עיוור צבעים פוליטי כשהוא בוחן ארועים או אישים ותיאורו אינו מושפע מדעותיו.

מוכן לשמוע דעות משמאל ומימין. מוכן לסקר באותה אמת מידה של הוגנות אובייקטיבית כל אדם בכל תפקיד. הוא מקבל תדריכים מכולם אך כשהוא הופך פרשן לעולם לא תשמע אותו חוזר על חומר לעוס וארוז אלא מייצר את המסקנות שלו עצמו לארועים.

נשמת המקצוע היא בעניין מילים כתובות או נאמרות שאינן מתלהמות. אתה יכול לומר את כל מה שיש לך לומר בלי להיסחף. בלי להגזים. בלי לקשט. אם העובדות נכונות ומדברות בעד עצמן הן תאמרנה את הכל. האותיות של כותרת גדולה מאד אינן נשלפות בכל לילה. הן נשמרות לדיווחים משמעותיים באמת.

נשמת המקצוע איננה בעניין של שמור לי ואשמור לך.

עיתונאי "בנשמה" איננו דיפלומט. לא דובר. לא יחצ"ן. לא מוציא ומביא ולא מבצע שליחויות. לא בתוך האירגון בו הוא עובד ולא מחוצה לו.

הכתבים הטובים ביותר שפגשתי לאורך הדרך היו תמיד בלתי צפויים, לא חלק מקליקה שחבריה נוטים להגן אלה על אלה ולא חלק מקומבינה. שייכים לכולם ולא "שייכים" לאיש. לעולם לא למכירה. וגם אם נרשמו בעברם העיתונאי רגעים של היסחפות בצורת הערכה אישית במינון גדוש לפוליטיקאי זה או אחר – "התיקון" שהוא קודם כל תיקון עצמי בא במוקדם או במאוחר עם ביקורת נוקבת שהבהירה: הם לא חסידים שוטים של אף אחד.

כשהם חושפים סיפור טוב – הם ידווחו גם במחיר פגיעה בחבר. אלה לא יעניקו לעולם תעודות חיסיון לחברים – בעיקר לא לחברים בזירה הפוליטית.

נשמת המקצוע שאי אפשר לגעת בה בכלים של שאלון סטטיסטי היא גם היכולת להודות בטעות-

ולכתוב זאת בריש גלי. היכולת שהופכת נדירה לשבח מתחרה מקצועי שעשה עבודה עיתונאית טובה. היכולת שהופכת נדירה עוד יותר לכתוב נגד הזרם ולומר על פוליטיקאי שהרוב בתקשורת הלביש לו כובע של ליצן ו/או טיפש – כשהוא הרבה יותר מכך.

היכולת לשלב אינטואיציה עם ניתוח עובדות קר. אובייקטיבי. היכולת לרסן יצרים ולא לנהל לעולם פנקסנות נקמנית בדיווח עיתונאי. אפילו לא בפרשנות.
יש כאלה?
יש. אך מספרם מתמעט.
אדגיש: בבואם לבקר עיתונאים, יש כאלה שבאים מאהבת המקצוע. אחרים באים משנאה אליו.
אני במחנה הראשון.