אולי אנחנו ספקנים יותר מדי? ליבי עוז*
ד"ר גל אלון ששימש עד לאחרונה יועץ לפיתוח תהליכים אסטרטגיים במשרד ראש הממשלה סבור שהתשובה לכך היא – כן. עשר שנים בשירות הציבורי, במחקר ובתקשורת לימדו אותו שהמינהל הציבורי אינו מושחת כפי שנדמה לנו, שמשרדי הממשלה מצליחים ליישם את מרבית היעדים שהציבו לעצמם ושדווקא ריבוי הכבלים והבלמים על הממשלה שמטרתם להבטיח איכות שלטון עולים לה ביכולת המשילות שלה. ראיון עם מי שראה איך הדברים מתנהלים ונשאר אופטימי.

ד"ר גל אלון, שהיה שותף לכמה מהמהלכים האזרחיים החשובים שהוביל משרד ראש הממשלה בשנים אחרונות וראה מקרוב איך השלטון מתנהל, מבקש לנפץ תפיסות שגויות לטענתו שיש לציבור הרחב על דרכי ההתנהלות של הממשל בישראל. "ניתן לראות את המציאות בשתי דרכים" הוא אומר, "הראשונה, במשך 60 השנים האחרונות הצלחנו לבנות מינהל ציבורי שניתן להתגאות בו. השנייה, עובדים עלינו, המערכת רקובה מהייסוד. נפלה בחלקי הזכות להכיר את האנשים שמאחורי המילה 'ממשלה' ונשארתי מתומכי הגישה הראשונה". עם זאת, הוא מציין כי "יש מקרים חריגים שבהן נעשה שימוש לרעה בסמכויות ובקשרים שיש לעובד ציבור, אבל מה שחשוב שהמקרים הללו מתגלים ונתפסים. על פי אמות מידה בינלאומיות אנו נמצאים במקום טוב ביחס לאמונה הרווחת בציבור".
אלון לא סתם זורק סיסמאות באוויר. בשנתיים האחרונות ריכז האגף לתכנון מדיניות במשרד רה"מ בראשות אהוד פראוור את היבטי המינהל הציבורי בתהליך ההצטרפות של ישראל ל-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי). התהליך כלל שיקוף של המצב הקיים בתחומים השונים בישראל על פי אמות מידה שקבע הארגון. מתהליך השיקוף בתחומי האתיקה והיושרה עלה כי בשורת סוגיות – כמו נהלים לגבי מניעת ניגוד עניינים, תקופות צינון, קבלת מתנות, ותהליכי מינוי ורכש – ישראל עונה היטב על דרישות הארגון. "מהתהליך התבהר שהתשתית בישראל בתחום היושרה של המינהל הציבורי היא מהמתקדמות בעולם המערבי" מסביר אלון.
אז איך אתה בכל זאת מסביר את הביקורת הציבורית הגבוהה שיש כלפי המינהל הציבורי בישראל?
"אנחנו עם שלאורך כל ההיסטוריה שלו התמחה בלמתוח ביקורת על שליחי הציבור שלו. אומנם, הביקורתיות והרצון לתיקון עולם מולידים יזמות חברתית ומניעים לפעולה. עם זאת, בכירים ב-OECD, אשר עובדים עם כל המדינות, מסבירים שלמעשה יש יחס הפוך בין כמה הציבור סבור שהמערכת הציבורית מושחתת לבין רמת השחיתות בפועל. ההסבר שלהם הוא שכאשר מקרי שחיתות מתפרסמים בכלי התקשורת המודעות הציבורית לנושא גוברת וזה ביחס ישר מוריד את השחיתות.
ד"ר גל אלון הוא רק בן 29 אך מאחוריו רקורד מרשים שכולל שירות צבאי ככתב כלכלי ועורך חדשות בגלי צה"ל, שני תארים שניים – במדיניות ציבורית מאונ' ת"א ובמדיניות חברתית מביה"ס לכלכלה בלונדון – (LSE) ודוקטורט אותו סיים בשנה שעברה, גם הוא מביה"ס לכלכלה בלונדון. בתוך כל זה, הוא גם הספיק להיות עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה, שימש כיועץ לפיתוח תהליכים אסטרטגיים למנכ"ל משרד ראש הממשלה רענן דינור וכיום מכהן כמרצה מן החוץ למדיניות ציבורית וחברתית באוניברסיטה העברית. אלון לא מחכה שההזדמנויות יפלו לרגליו אלא מזהה הזדמנויות לפני שהן נפתחות – כך, למשרד ראש הממשלה הגיע לאחר ששלח קורות חיים והודעת ביפר למנכ"ל המיועד דינור וזומן לראיון. "אנשים בטוחים שכל מי שנכנס לממשלה עושה זאת באמצעות קשרים ושהכל תפור מראש. צר לי להרוס את האמונה הרווחת, אבל הייתי מעורב בכמה תהליכי מכרז וזה פשוט לא עובד ככה".
בשלוש השנים האחרונות הוביל האגף לתכנון מדיניות מספר מהלכים שנועדו ולחזק את יכולות הניהול בממשלה.
מה ביקשתם להשיג?
יצרנו תשתית ניהולית מודרנית בתחומים של תכנון, מדידה והערכה בממשלה, שתאפשר לממשלה ליישם את יעדיה ולעשות זאת באופן שקוף, משתף ומכוון תוצאות. הטמענו את הצורך במדדי הצלחה – סט של מדדים שהממשלה מציבה לעצמה ויכולה לבדוק כמותית את מידת יישומם. מצאנו שבעוד הציבור סבור שאת רוב היעדים הממשלה לא מצליחה ליישם, הרי שבשנת 2008 כ-50% מעיקרי היעדים והמדדים שנקבעו בתוכניות העבודה הוגשמו כמעט במלואן, 25% הוגשמו באופן חלקי וב-25% התגלו בעיות. קשיים נבעו מכך שהיישום צרך זמן רב יותר ממה שהוערך בהתחלת העבודה. בכלל, הזמן הוא אחד מהבעיות הגדולות של המינהל הציבורי בישראל. כדי לגייס לדוגמא עובד לתקן פנוי או כדי להוציא תקציב לפרויקט מסוים לוקח כחצי שנה ויותר. זה נובע גם מכך שכבלנו את הממשלה בשורה של נהלים שנועדו להבטיח את איכות השלטון. יש לנהלים הללו מטרה טובה, אבל חלק מאיתנו שכחו את התכלית שמאחוריהם והפכו את הנהלים לחזות הכל. נדרש לדעתי איזון אחר במערכת כי במצב הדברים כיום היכולת של הממשלה לעבוד נשחקת פוגע ביכולת המשילות.
האם בכלל מדיניות ציבורית יכולה להיות אופטימלית ולהתנהל על פי קריטריונים כדוגמת אלו שנקבעו בדוח וינוגרד כמו שקילת כל החלופות, ראיית הנולד, ראייה הוליסטית, הבהרת המטרות וכו'?
גם אם המדיניות מתוכננת בצורה אופטימלית, בפועל לוקח כשנה רק כדי להשלים את שלבי ההתארגנות לביצוע. הכוונות נבחנות גם במבחן הביצוע. יש בממשלה חשיבה לטווח ארוך, אבל מצד שני אי אפשר לשריין תקציבים ארוכי טווח בכל התחומים מאחר וזה מקטין את הגמישות של הממשלה לבצע שינויים בהמשך. יש כאן גם עניין נוסף: שינויים של ממש בסדרי עדיפויות הם אף פעם לא "סטריליים" ותמיד יש צד שנפגע מהם. הציבורי הישראלי לא תומך בהחלטות קשות, דוגמת זו שקיבל השר מאיר שטרית במיקוד פרויקט "שיקום השכונות". אבל גם כאשר מוכנים ורוצים לשנות סדרי עדיפויות, היכולת להביא לשינוי מציאות בשטח מסונדלת בגלל למשל שימוש היתר בחוות דעת משפטית על כל צעד. המערכת נתקעת בגלל הפרת האיזון בין הצורך בשקיפות ובשוויון לבין היכולת להתנהל.
אילו חורים או בעיות יש במדיניות או במינהל שעשויים להביא לשחיתות?
בכל תשתית שלטונית אפשר למצוא את הפִרצה. אנשים שהם מושחתים מטבעם יתמצאו תמיד את הדרך לעקוף את החוקים, אבל אני סבור ש-99% מהמינהל הציבורי אינו מושחת. הבעייה היא שהמנגנונים שפיתחנו בישראל כדי להתמודד עם אותו אחוז אחד של אנשים שלא מבצעים תפקידם כנדרש, פוגעים ומנטרלים את יכולת הביצוע של ה-99% שהם לא מושחתים. נדרשת חשיבה שאינה חשיבה חד-מימדית ושמבינה גם את המחיר. המחיר מתבטא לא רק בעבודה איטית ומסורבלת של השלטון אלא גם בחוסר רצון של אנשים מוכשרים ומסורים לעבוד בסקטור הציבורי. במקום לתת למנהלים לנהל ולהחליט מעמיסים עליהם מגבלות שנועדו למנוע שחיתות, פוגעים ביכולתם להניע שינוי ואחר כך עוד מתלוננים שהממשלה לא מתפקדת.
איזה סוג של אנשים מגיעים בסופו של דבר למינהל הציבורי?
אני מאמין שהאנשים שמגיעים למינהל הציבורי עושים זאת מתוך כוונות טובות. רבים מוכנים להקריב שעות עבודה מרובות ולהסתפק בשכר זעום כדי לתרום למינהל הציבורי, אבל המערכת לא תמיד מכירה בזה ולא תמיד מעודדת את זה. אני מאמין שאנחנו עדיין חיים בחברה שבשביל הקולקטיב אנשים מוכנים להקריב מעצמם.
ועדיין, פובליציסטים וחוקרים רבים באקדמיה טוענים כי החברה הפכה עם הזמן אינדיבידואליסטית יותר.
הרוח האידיאליסטית של קום המדינה עוד נושבת כאן, רק שהיום במקום לייבש ביצות אנשים מנסים להיות סביבתיים יותר, במקום להקים קיבוציים, רבים הולכים להתיישב בנגב, במקום לתרום לגמ"חים, רבים תורמים לעמותות ומתנדבים. כלומר הקולקטיביזם חי וקיים הוא רק משתקף בצורות אחרות. במסמך המדיניות בנושא החברה האזרחית שאישרה הממשלה, פעלנו לחזק את הקשר בין הארגונים לבין הממשלה דרך שורה של צעדים, דוגמת ביסוס מסגרת שיח קבועה בין המגזרים והעדפת עמותות מתנדבים במכרזים להפעלת שירותים חברתיים. בחרנו לעודד אקטיביזם חברתי מתוך הבנה שהממשלה לעולם לא תוכל לספק הכל והיא אינה פועלת בחלל ריק.
מה היה ההישג הכי גדול שלך בתפקיד?
מעבר למהלכי התשתית, ההישגים האמיתיים הם אלו שהשפיעו על אנשים. היו שניים מרכזיים שהייתי שותף להם: הראשון, בתכנית מהל"ב (ויסקונסין) יצרנו שינוי שהשפיע על עשרות אלפי אנשים ושינה את חייהם לטובה – יצרנו מסלולים נפרדים להכשרה לתעסוקה לאנשים שהמסלול הרגיל של התכנית לא התאים להם. ההישג השני הוא בתחום של טיפול בניצולי שואה – הייתי שותף למהלך ששיפר משמעותית את החיים של עשרות אלפי ניצולים. רבים מהם מקבלים היום מאות שקלים יותר בחודש בעקבות המהלך הממשלתי.
אבל מעבר לכותרות, היה גם שינוי קטן ששיפר את השירות שמקבלים הניצולים ובני משפחותיהם – בלשכה שטיפלה בניצולים הכנסנו מענה טלפוני להשארת הודעות כך שהמדינה תחזור לכל הודעה והודעה ללא צורך להמתין על הקו. על המהלך הזה היו משפטניות במשרד שטענו כי פעלנו בחוסר סמכות, אבל נראה לי שאם הייתי מחכה לחוות דעת משפטית היינו ממשיכים עוד זמן רב לתת שירות גרוע לניצולים.
איזה מסר אתה מעביר לסטודנטים שלך בקורסים שאתה מעביר בביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית?
אין דבר העומד בפני הרצון ואין שינוי שלא ניתן להשיג בעבודה יסודית, במקצועיות ובנחישות. המדינה הוקמה בגלל אוסף אנשים אידיאליסטים שפרצו מסגרות ויצרו מציאות חדשה. זאת השליחות שלנו. חייבים לדעת כיצד לעשות אותה נכון, ואסור לוותר על האמונה שניתן ליצור כאן מרחב ציבורי טוב יותר.
לאן מכאן?
בינתיים אני נהנה ללמד, ללמוד בעצמי, להרחיב אופקים ולהירגע קצת מהטירוף של שלוש השנים האחרונות. אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן, אבל ברור לי שהרצון להביא לשינוי חברתי עדיין קיים אצלי.
* ליבי עוז היא תלמידת מחקר בביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א. התזה שלה עוסקת בשחיתות וגלובליזציה