הסקר אומר אז מה? -רנה ברץ
בסקר שפורסם ב"גלובס" קבע הציבור שעו"ד אליעד שרגא כמקים עמותה התנדבותית למלחמה בשחיתות, היא התנועה לאיכות השלטון , הוא המועמד המועדף לכהן כיועץ משפטי לממשלה, מה אומרת על זה מתנדבת בתנועה.
*רנה ברץ סטודנטית ליחסים בינ"ל ואסלאם ומזה"ת באוניברסיטה העברית.
מתמחה של "הרוח החדשה" במחלקת הדוברות של התנועה לאיכות השלטון .

המאמר
בתחילת נובמבר פרסם מתי גולן ב"גלובס" מאמר על סקר שבו קבע הציבור שעו"ד אליעד שרגא, כמקים עמותה התנדבותית למלחמה בשחיתות,היא התנועה לאיכות השלטון, הוא המועמד המועדף לתפקיד של היועץ המשפטי לממשלה. חשוב לציין שהוא מעולם לא הציע את עצמו כמועמד לתפקיד. אני יכולה לחשוב לפחות על שתי בעיות עם זה. הראשונה, לא בטוח כמה חלקים מהציבור מכירים את פעילותו. השנייה, לא ודאי מי הוא הציבור המרכיב את אותו הסקר. מה שמעניין יותר משתי הבעיות האלה הוא עצם השאיפה הזו. שאיפה שמוצאת את דרכה לאוזניי הקשובות במהלך השבוע מספר פעמים לא מבוטל בשיחותיי במסגרת תפקידי במחלקת גיוס החברים של "התנועה למען איכות השלטון".

שאיפה שמכילה מעין אסקפיזם מבולבל שיוצא מהפה מבלי לחוש בכך. הוא מוצא דרכו באמירות כמו "אני כבר לא רואה חדשות, סתם כואב לי יותר", או "אני לא מתעניין בעניינים כאלו". לעיתים הוא לא ניבט מיד מהשיחה. שיחה כזאת בתחילתה תצטייר כמלאת אקטיביות וחיות רעננה של רצון לשנות את המציאות שמסכימים באנחה שהיא קשה. משום מה דווקא לקראת סוף השיחה הטון מתחיל להיחלש כשאני מציעה לאדם להתנדב או לכל הפחות להצטרף כחבר בתנועה. "אני לא חבר בתנועות, זה פשוט לא אני, ממילא זה לא משנה" הוא אומר בייאוש. אני אומרת בייאוש "אבל אפשר אחרת, אולי תרצה לשמוע? אולי?".
התסריט הקבוע הוא התעוררות מסוימת " אז תני לי דוגמא למשהו אחד שהשתנה, כלום לא משתנה!". בשלב זה תמיד יש לי אינספור דוגמאות לדברים שהתנועה עשתה בכדי לשנות את "המצב". אני חושבת על עורכי הדין שעובדים כאן במרץ, על אנשים שנכנסים ויוצאים מכאן, על סטודנטים למשפטים שמנהלים עשרות שיחות לטיפול בבעיה זו או אחרת, או על סטודנטים למדע המדינה או תחומים דומים, שמנסים להסביר רעיונות מופשטים בשיחות של חמש דקות, ושותים עשרות כוסות קפה. בסוף תהליך ההרצה, אני מתעוררת ובוחרת דוגמא שתהיה מפורסמת, אולי זה ידבר אליו, אולי. כמעט תמיד בהפתעה מגיע שלב חוסר האמון, "אבל איך באמת אתם נלחמים בזה? בכל האנשים האלו שמקורבים האחד לשני?" או לחילופין " אי אפשר לעשות כלום עם העשירים האלו, אי אפשר להילחם בזה". אני משתדלת להזכיר שזו מדינת חוק. משום מה זה גורר בדרך כלל צחוק מתגלגל. אני דווקא שומרת על ארשת רצינית.
למרות הניסיון לשבור את חוקי המשחק, יש כאן עדיין חוק וסמכות משפטית. יש מי ששומר בשער, וזוהי איננה רק התנועה. יש כאן מוסדות שיפוטיים, ואנשים שתפקידם לבקר את הקשרים המפוקפקים הללו בין קבוצת אנשי השלטון לבין עצמם. מעין קבוצה סגורה כזו שמכילה גם יותר ויותר בעלי עסקים בארצות רחוקות. קבוצה שאין בה כרטיס כניסה לאדם שאיתו אני משוחחת. תחושתו היא שהוא יכול רק להקיש על זגוגית חלון הראוה הזו שבה ההחלטות מתבצעות. הוא יכול רק לדמיין כיצד כל אדם ממשפחתו וחבריו היה עושה שם סדר. הוא מאמין בבית המשפט כמייצג אותו וכחלון שהוא פתח למחר טוב יותר. גם אני מאמינה בזה. זה מה שמחבר בינינו.
לעיתים אני מדברת עם אנשים שקשה להם לסיים את החודש הנוכחי, לעיתים עם קרובי משפחה של ראשי ערים, או עיתונאים, ולעיתים נהגי משאיות. כל אלו מרגישים עצמם כמקישים על זגוגית חלון הראוה הזה. כולם רוצים לשנות, מביעים רצון לחזור להתנהגות שניתן לדבר עליה בקול רם ולכתוב עליה בעיתונים. לא מדיניות שמתנהלת בהפרשים שבין ההצהרות לחדרים סגורים שבהם נסגרות העסקאות האמיתיות. אני רואה בהם ניסיון לחזור לפשטות מסוימת של הדברים.
הם רוצים שם בתוך החנות של קבלת ההחלטות אחד משלהם. אני רוצה שם אחד משלי. כזה שדומה לערכים שההורים שלי חינכו אותי עליהם, שאנחנו משוחחים עם חברים עליהם בארוחות השבת, על כר הדשא של האוניברסיטה או בערב יום עמוס רגיל. הם מחפשים דמות שתהיה שליח שלא ימעל באמונם. שליח שלא שם בגלל טובות הנאה או קשרים. הם רוצים שם מישהו שיוזם ובודק. דרישות התפקיד שלהם הוא אדם יסודי, חרוץ, מלא להט, שלא מבזבז את הזמן בתפקידו, אדם שהוכיח עצמו. הם רוצים לראות שם את הג'ינג'י שהם שיחקו איתו בשכונה.