במסגרת אירועי 20 שנה לתנועה נפרסם ב"מאחוריך" מאמרים וראיונות מפרסומי התנועה משך 20 השנה. ימים עוברים שנה חולפת כלום לא השתנה..
והפעם פרופיל של מושחת – ויויאן אייזן
גיליון א"ש מספר 1 ינואר 1994

מיהו מושחת, מהי שחיתות, ממה היא נובעת ואיך אפשר להיאבק בה. שיחה

השחיתות הציבורית בישראל נתפסת בעיני רבים כמקצוע, כתחום המתקשר באופן ישיר לפוליטיקה, אתה פוליטיקאי – יש לך עסק עם מושחתים. לצערינו, האירועים האחרונים בפוליטיקה הפנימית בישראל מאששים את ההנחה הזאת. האם יש הבדל בין ישראל למדינות אחרות בתחום השחיתות הפוליטית? האם אפשר לבנות "פרופיל של מושחת"?
ד"ר חיים קלכהיים, בעבר המשנה למנכ"ל במשרד מבקר המדינה והיום מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית, מדגיש שקשה לתחום את המושג "שחיתות". "מבחינה מוסרית דין פרוטה כדין מאה ולכאורה קל להגדיר מעשה שחיתות על פי המבחן המשפטי כשמדובר במעשה פלילי. אולם קיים שטח נרחב שהמעשים המתרחשים בו – בין אם הם פליליים במובהק ובין אם הם מעשי שלטון בלתי תקינים – עשויים להיחשב כנורמה מקובלת במדינה אחת ובמדינה אחרת כשחיתות".
פרופ' אהוד שפרינצק, מחבר הספר "איש הישר בעיניו – אילגליזם בחברה הישראלית" ומומחה בתחום: "שחיתות פוליטית מוגדרת כשימוש במשאבים ובתפקידים ציבוריים לצרכים אישיים. אני מבחין בשלוש רמות של שחיתות: לבנה, אפורה ושחורה. הקריטריון להבחנה הוא מידת ההסכמה בקרב הפקידים מצד אחד ובקרב הציבור הרחב, מצד שני. אני מכנה "שחיתות לבנה" את המצבים שבהם כולם מסכימים שמדובר במעשה שחיתות אבל לא מייחסים יותר מדיי חשיבות לעובדה זו, לדוגמא שימוש בטלפון במשרד ממשלתי לשיחות אישיות , לקיחת ציוד משרדי הביתה וכד'.
שחיתות שחורה מיוחסת לאותם מצבים שבהם כולם מסכימים שמדובר במעשה שחיתות, לדוגמא – עבירות פליליות כגון גניבה ולקיחת שוחד. השחיתות האפורה היא הבעייתית ביותר והרלוונטית בדיון על מדינת ישראל. אלה אותם מצבים בהם כולם רואים שמדובר בשחיתות, אך הפוליטיקאים והפקידים חושבים ש"זה מגיע להם". סוג זה של שחיתות נפוץ במיוחד בארץ והוא אחד החוליים המרכזיים של המינהל הציבורי והמוסדות הציבוריים. פוליטיקאים, אנשי מפלגות ופעילים משוכנעים, שלמען התנועה והאידיאולוגיה, למען החברים ואחר-כך גם למען עצמם, ניתן לעשות שימוש במשאבים ובמשרות ציבוריות. הבעיה היא שלא מדובר כאן במעשים פליליים וקשה להוכיח שזו שחיתות שחורה".

ד"ר קלכהיים: "הבעיה העיקרית, לדעתי, אינה טמונה במעשי השחיתות עצמם, אלא בצביעות שהשתרשה בחברה ובחוגים המנהיגים אותה. את המעשים כשלעצמם ניתן לעקור או לפחות לצמצם ואילו הצביעות היא החממה להתרבותם. לכן, גם אם אנחנו מצליחים בעקירת גידולים מזיקים – עצם קיומה של חממת הצביעות מצמיח מייד רבים אחרים כמותם".

איפה ישראל עומדת, בהשוואה לדמוקרטיות אחרות, מבחינת היקף תופעות השחיתות והכלים למאבק בתופעות אלה?

ד"ר קלכהיים: "קשה לערוך השוואה מדוקדקת בין מדינות שהתרבויות הפוליטיות שלהן שונות וגם בין הדמוקרטיות לבין עצמן יש הבדלים בסוגי המידע המגיעים לידיעת הציבור. למשל בארה"ב, מנהיגת העולם הדמוקרטי, מקובל היה להסתיר עובדות מסוימות על המנהיגות הבכירה ואילו כיום השתנו שם כללי המשחק. לא הייתי מדרג את ישראל בין המושחתות שבדמוקרטיות אך גם לא בין המתוקנות שבהן".

פרופ' שפרינצק: "אני נוהג לדרג את החברות הדמוקרטיות לארבע קבוצות, ואז למקם את ישראל. לפי חלוקה זו, מצבינו לא כל כך גרוע, אך בהחלט יש מקום לשיפור. בקבוצה הראשונה אפשר למצוא את המשטרים המתקדמים מבחינת חוק וסדר, כמו בריטניה, מדינות סקנדינביה, קנדה, ניו-זילנד וכדומה. לשם עוד לא הגענו.ישראל שייכת לקבוצה השנייה – מדינות שבהן הדמוקרטיה חזקה, אבל יש כיסים מושחתים ופיגור מבחינת התודעה הציבורית. אבל אנחנו בחברה טובה: ארה"ב (בעיקר ברמה המקומית), צרפת, איטליה ויפן. הקבוצה השלישית מורכבת ממדינות דרום אמריקה הדמוקרטיות שבהן מושרשת מסורת עמוקה של שחיתות. לקבוצה הרביעית שייכות מדינות ה"מעין" דמוקרטיות בעולם השלישי וגן בעולם המוסלמי המערבי, בהן הפקידים שוללים בלי חשבון את המשק הציבורי.
מבחינת כלים למאבק, לדעתי, בפוליטיקה הישראלית יש רמה גבוהה מאוד של ניצול מפלגתי של המשאבים הציבוריים, אך מאז 'התרגיל המסריח' במרץ 90' אפשר לחוש בשיפור. תנועות מחאה, בג"צים, מבקר המדינה, כל אלה להעלאת נושא השחיתות לסדר היום. התודעה הינה אחד הכלים הטובים ביותר במאבק נגד תופעות אלה".
את שורש ההבדל בין הדמוקרטיה הישראלית לחברות דמוקרטיות אחרות, בכל הנוגע לתכונות שתורמות להיווצרות השחיתות, תולה ד"ר קלכהיים בתפקיד המרכזי שמילאה המפלגה בהשגת המטרות הכלליות של המדינה. "הדאגה להשגת המשאבים וחלוקתם בין 'אנשי שלומנו' היא מורשת של תקופת המדינה בדרך שנחשבה לגיטימית ביותר. לאחר הקמת המדינה התפתחה המגמה של אי הפרדה בין פעילות לצורך השגת המטרות האידיאולוגיות. ככל שהתרבו והתחזקו היסודות הממלכתיים בניהול המדינה, נחלשה אומנם עוצמתה של הלגיטימיות של 'מה שטוב למפלגה – טוב למדינה' אך עדיין תפיסות כאלה רווחות בציבוריות הישראלית ודומני שבעניין זה ישראל מייצגת מאפיין ייחודי".
לעומתו, פרופ' שפרינצק טוען שההסבר לשחיתות שקיימת אצלנו הוא סוציולוגי ופסיכולוגי וטמון בתחושת הנרדפות היהודית ותחושת אי-הביטחון בשלטון, ובתוך כך אמונה בקבוצות קטנות יותר. "קשה מאוד ליהודים להאמין שיש דבר אובייקטיבי שהוא שלטון החוק, ושהוא מחייב. אני מכנה תופעה זו בשם אי-לגליזם. בגלל הביקורת, פרשיות שחיתות, שערוריות, וגם בזכות מערכת משפטית טובה במיוחד, חודרת לאט לאט תרבות יותר לגלית. המפץ הגדול שהביא לצמיחתן של תנועות המחאה, בשילוב עם רצון עז בקרב הציבור לשנות את השיטה ולבלום את השחיתות, מראה שאנו בכיוון הנכון".

האם יש למושחת תכונות אופי כלשהן המאפיינות אותו? האם ניתן לבנות פרופיל למושחת?

ד"ר קלכהיים: " לדעתי הפירצה קוראת לגנב, קרי – התפקיד עלול להשחית את האדם. לכן החברה חייבת לדאוג לסייגים ולבלמים שימנעו מנבחר הציבור ומהפקיד להגיע למצבים כאלה".
"השחיתות צומחת בקונטקסט של המפלגה ושל העסקנות", אומר פרופ' שפרינצק, "הפרופיל של המושחת הישראלי אינו של גנב שלקח לכיסו אלפי דולרים, לא אשר ידלין ולא יאיר לוי. הפרופיל האמיתי הוא של עסקן מפלגתי, אשר בלי שיבצע פשעים חמורים, גורם לפגיעה רצינית מאוד באינטרס הציבורי והוא חלק מהשיטה".

האם "השחיתות" מהווה חלק מהמשחק הפוליטי בחברות דמוקרטיות?

פרופ' שפרינצק: "הפוליטיקה והשחיתות ירדו מהשמיים ביחד. כל מערכת פוליטית – כולל דמוקרטיות משוכללות – בנויה על תגמול תומכים שלא בהתאם לאינטרס הציבורי. לכן, עד שנגיע לגן-העדן בו אין מדינות ופוליטיקה, לא ייעלמו תופעות השחיתות. השאלה העומדת על הפרק היא, כמה, באילו תנאים, תחת איזה כיסוי ובשם איזו אידיאולוגיה. כלבי השמירה של השלטון ישיבו על שלה זו. הכל תלוי ביכולתם של המערכת הפוליטית, של החברה ושל המשטר לבנות כלבי שמירה לתוך השיטה. אי-אפשר לסמוך על שום שלטון שינקה את עצמו. צריך עיתונאות אגרסיבית וחוקרת, תנועות וולונטריות, ביקורת מדינה אגרסיבית ואופוזיציה אפקטיבית".