מכתב למערכת-חיסול הצדיק מבחוח בדובאי- דן רוגל
אני רואה חדשות ומזדעזע. מבואס, רוצה להקיא.
פותח בבוקר את העיתון ולא מאמין למראה עיני.
התקשורת שלנו עובדת שעות נוספות במשרדי הפרסום של ארגוני הטרור.

כל הפרטים החסרים למפקד משטרת דובאי החרוץ הם יוסיפו לנו ולו.
את מי לעזאזל מעניינים השמות ומספרי הדרכונים וארצות המוצא של כל מי שנכנס לדובאי? או "המסכנים" האלו ש"זהותם נגנבה" ואיפה הם גרים ומה הם עושים, את מי זה מעניין חוץ מאותו בר מזל במשטרת דובאי?
איך כל בדל פרשן יודע בדיוק הכול – איך היה, מה לא היה בסדר, איך היה צריך, איך הוא היה עושה את זה.
מה קרה? בסך הכול מישהו מהעולם הגדול עשה טובה לאנושות וחיסל טרוריסט מדופלם, אחד שהוא יותר מסתם רוצח ( אני מוכן להתערב שאת זה כבר בתקשורת שכחו), לא טוב? לא מעולה?
אבל, ה"מומחים" מהתקשורת, הכתובה והנצפית, כמו צבועים הם שועטים על הנבלה. ואיזה נבלה נקרתה בדרכם. ואיך הם חוגגים עליה, חושבים שהם בכלל האריות… לא שמים לב כמה מסריחה כבר הנבלה הזאת.
והם מחכים, בכיליון עיניים, שהשוטר מדובאי, יזרוק להם עוד נבלה וגם בסרחונה הם יציפו אותנו…
תארו לכם שזה היה ההיפך. מישהו חס וחלילה היה מחסל את אחד מבכירי הלוחמים בטרור, למשל בניו יורק או בתל אביב או בדובאי – מה היו עושים כלי התקשורת הערביים? איך הם היו חוגגים, הא?
תמונות ודרכונים של מי הם היו מפרסמים, הא? של אלו שזהותם "נגנבה"? הצחקתם אותי!
כפויי טובה, זה מה שהם ואולי גם אנחנו.
והכי מפליא אותי זאת העובדה שעוד יש כאלו שמוכנים להסתכן, לשים את נפשם בכפם בשביל כפויי טובה כמונו!
דן רוגל
פברואר 2010