לקחים מספר שכדאי להפיק מפרשת הולילנד , יוסי יעלי
האספקט המשפטי של פרשת אתר הבניה בהולילנד יתברר על ידי המוסדות
הרשמיים המוסמכים (המשטרה, הפרקליטות וכנראה גם מערכת בתי המשפט). במקביל ישנם גם אספקטים צבוריים שצריכים להתברר במקביל ועל ידי פורומים אחרים ובהם הכנסת, הממשלה והציבור הרחב. כל אחד מהם צריך עכשיו לעשות חשבון נפש ועל כך מתמקדת רשימה זאת.

במישור המשפטי של פרשת הולילנד נבדקים חשדות לעיסקאות שוחד. במישור הציבורי נשאלת השאלה איך תכנית מפלצתית כזאת עברה את האישורים של הרשויות המוסמכות ( ועדת בנין ערים מקומית ואחר כך ועדת בנין ערים מחוזית ). לכאורה יש לציבור נציגים לא מעטים בועדות אלה, והם אמורים לעלות על בעיות בתכניות המוגשות להם. במקרה הזה רואים איך כשל המכניזם של הבקרה הציבורית על תכניות, ולכן חשוב לבדוק מדוע קרה הכשל וללמוד לקח לקראת העתיד.

בשיחות שנערכו היום עם כמה מאלה שהיו מהמתנגדים למיזם של הולילנד נשמעת טענה שהופעלו לחצים על חברים בועדה המקומית "לא לעשות צרות למיזם" וכי אם יתמידו בהתנגדותם יבולע להם, אם בתעסוקתם או בכלל בקרירה שלהם, ולכן הם הושתקו. ממידע לא רשמי עולה, כי בגלל הקושי להעביר את התכנית בועדה המקומית הועברה ההחלטה למועצת העיר. מועצת העיר כמובן אינה הפורום המתאים לדיון בתכניות בניה כאלה, אבל החלטה עברה. כמו תמיד מתברר בדיעבד כי גם אנשים שתמכו בתום לב בתכניות לא בדיוק הבינו עד הסוף את המשמעויות של הצבעתם, וכמובן הלחץ הפוליטי על החברים "להתישר עם הקו של הנהלת העיריה" גדול יותר בפורום כזה. לגבי הועדה המחוזית עדיין לא נחשפו בציבור האנשים שאישרו את התכניות וגם עדיין לא נחשפו הפרוטוקולים של הדיונים. מה שכבר ברור הוא שברמה המקומית לא נתנו אפשרות הוגנת למתנגדים להשמיע את טענותיהם. לא ברור מדוע הועדה המחוזית אישרה את התכניות על אף שלמתנגדים לא ניתנה אפשרות להשמיע את התנגדויותיהם ברמה המקומית.

מהסיטואציה שתוארה לעיל כבר ניתן להסיק כמה מסקנות ציבוריות שאינן קשורות להליכים במישור המשפטי.
1. הועדה המחוזית אינה מהווה מסננת מספיק טובה לכשלים תכנוניים. על אף שיושבים בה הרבה נציגי משרדים ממשלתיים. או שהם אינם מספיק מקצועיים ואינם מבינים את מלוא הסוגיות או שגם עליהם עבד מכבש הפחדה ( כל אלה תלויים לפרנסתם באנשים בכירים במשרדים הממשלתיים והם אינם בנויים להפגנת עמדות עצמאיות שנוגדות את עמדת צמרת המשרדים הממשלתיים ).
מסקנה ציבורית ראשונה: יש להגדיל את הייצוג של הציבור שאינו תלוי ישירות בממשלה – למשל על ידי הוספת אנשים מהמיגזר האקדמי. אנשים אלה יכולים להיות במעמד של משקיפים בלבד.
2. בועדות המקומיות אין מסננות מספיק טובות לכשלים תכנוניים. חלק מהחברים בהן ( כנראה האנשים המקצועיים ) תלויים בפרנסתם בעיריה ולכן מתקשים לעמוד כנגד עמדת צמרת העיריה, גם כאשר הם מבינים שמבחינה מקצועית ההחלטה המוצעת אינה נכונה. לחברים אחרים יש כנראה שיקולים אחרים ( כגון קואליציוניים עירוניים ) או שאינם מבינים מספיק לעומק את המשמעויות של הנושא. הכשל החמור ביותר מבחינה ציבורית הוא שהועדה המקומית לא שמעה בצורה הוגנת את טענות המתנגדים, וברור שגם לא התיחסה לטיעונים שלהם.
מסקנה ציבורית שניה: יש לדאוג לכך שבועדה המקומית יהיה ייצוג מתאים גם לסיעות שאינן חברות בקואליציה העירונית. חברים אלה יושפעו פחות מלחצים של צמרת העיריה. גם כאן צריך למצוא ייצוג נוסף לציבור ולו ברמה של משקיפים ( גם כאן אפשר למצוא נציגי ציבור בלתי תלויים למשל מהמיגזר האקדמי ).
כמובן שקיום דיון על תכנית בניה במליאת מועצת העיר אינו הליך תקין ועל הציבור לבוא חשבון עם נבחריו על כך.
3. הכנסת העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק חדש לתכנון ובניה אשר מעניקה יותר כוח לועדות המקומיות. פרשת הולילנד מדגימה מדוע אסור להעניק עצמאות גדולה יותר לועדות המקומיות מבלי שיש בהן מנגנוני איזון ציבוריים לאינטרסים כלכליים.
מסקנה ציבורית שלישית: על הציבור ללחוץ על חברי הכנסת ולקרוא להם לא לאשר את הצעת החוק כמות שהיא ולא להיחפז בתהליך הזה, וביחוד לא להצביע בעד חוק כאשר המצביע אינו מתמצא מספיק בתוכן החוק המוצע. פרשת הולילנד מדגימה איך בחסות חוק ללא בקרות ואיזונים ציבוריים יכול להווצר נזק לדורות.

על כלל הציבור להיות יותר עירני ולא לסמוך על פורומים קיימים שיעשו עבורו את העבודה. כל אחד ואחד צריך ויכול להשפיע. זה לא קל אבל יכול לעבוד אם כולם יתגיסו ויתמכו.