ראיון עם ד"ר מאיר גלבוע – קרימינולוג שניהל בעבר חקירות של אישי ציבור – ליבי עוז -* ליבי עוז היא תלמידת מחקר בביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א. התזה שלה עוסקת בשחיתות וגלובליזציה
שלושים וחמש שנים בתפקידי חקירות במשטרה וברשות ההגבלים העסקיים, לימדו את ד"ר מאיר גלבוע שלב הבעיה של השחיתות מתחילה עוד הרבה לפני ההגעה לחדר החקירות – בשחיתות הקטנה, הלא-פלילית והלא-מזיקה לכאורה. "הבעיה היא לא דווקא באותם מעשים שהם עבירות פליליות, למעשה, רוב מעשי השחיתות הם לא עבירות פליליות ולא עבירות משמעתיות אלא מעשים שיש בהם פגמים אתיים ברמה זו או אחרת. למשל נהנתנות על חשבון הציבור שמתבטאת בנבחרי ציבור שמזמינים חדר במלון באלפי יורו ללילה".

גלבוע, שניהל את החקירות היותר המורכבות והמסובכות שידעה המשטרה – בין היתר את חקירתם של השרים אריה דרעי ורפאל פנחסי וחה"כ יאיר לוי וד"ר יוסי ונונו – סבור כי מעשים הנמצאים בתחום האפור של השחיתות שכיחים כיום הרבה יותר מהעבירות הפליליות של השחיתות השחורה. "הבעיה במעשים מסוג זה היא שאיש לא מטפל בהם והציבור לא מתייחס אליהם בצורה חמורה. כתוצאה מכך האנשים שעושים זאת לומדים שזה אפשרי ומותר ומתפתחים ועוברים למעשיי שחיתות חמורים יותר. אני לא זוכר מושחתים שהתחילו ישר בשוחד של מיליונים אלא רובם מתחילים במעשים קטנים יחסית, בודקים את הגבולות".
האם קשה לגלות את אותם מעשים בתחום האפור?
להפך, קל יותר לגלות אותם מאשר את השחיתות השחורה, אבל נגד המעשים הללו אין סנקציות, הם לא נאכפים ולכן ממילא גם אף אחד לא ממש מנסה להסתיר אותם. שחיתות חמורה קשה יותר לחשוף, וכפי שאפשר לראות מהפרשות שנחשפו לאחרונה, לוקח כמה שנים עד שחושפים אותם.
אז איך אפשר לטפל בשחיתות האפורה?
זה לכאורה פשוט יותר – במעשים האפורים לא צריך את אותם כלים שהמשטרה משתמשת כדי להרשיע ולא צריך הוכחה ברמה פלילית. במקרים אלו מספיקה הוכחה ברמה אזרחית. דו"חות מבקר המדינה מלאים בהפרות, אבל עדיין יומיים אחרי שהם מתפרסמים בעיתון לא מטפלים בהם.

שנתיים כיועץ בכיר למבקר המדינה למאבק בשחיתות הציבורית הביאו את גלבוע למסקנה שכדי להילחם באמת בשחיתות האפורה יש להקים מנגנון בלתי תלוי ועצמאי לחלוטין עם סמכויות להטלת סנקציות על נבחרי ציבור. "זה יכול להיות מנגנון מינהלי שיסתפק בראיות ברמה מנהלית, בפרוצדורות גמישות יותר מאשר במשפט פלילי, ושיוסמך להטיל עיצומים כגון קנס, השעיה והעברה מתפקיד" הוא אומר. "אפשר לקחת כמודל את המנגנון שיש לעובדי רשויות מקומיות לחיוב אישי אבל לעשות אותו עצמאי, בלתי תלוי בפוליטיקאים ויעיל יותר".
אז מדוע לא מקימים מנגנון כזה?
הייתה הצעת חוק להגביל את "רמת התענוג" של נבחרי הציבור כדי למנוע פזרנות כסף כגון מה שעשה אהוד ברק, אבל השרים וחברי הכנסת הכשילו אותה. בסופו של יום מישהו חייב לחוקק חוק כדי להקים מנגנון כזה.
לא מספיק בית דין למשמעת?
צריכים גם בית דין למשמעת וגם מנגנון אזרחי מנהלי. הבעיה של בית הדין למשמעת היא נטייתו לאמץ קריטריונים של בית משפט פלילי. בית הדין למשמעת יכול לשמש לעבירות החמורות, אבל אם מדובר במעשים מסוג אלו של ברק מספיקה הטלת "חיוב אישי" – חיוב כספי על הוצאה שלא כדין שבשביל לקבוע אותו אין צורך בהוכחת זדון או כוונה. אם היו מעמידים את ברק לדין משמעתי הוא היה טוען שהוא לא ידע ולא היה מורשע.
האם אתה מסכים עם האמירה שהבעיה של השחיתות הציבורית היא באכיפה?
הבעיה היא לא בענישה – שהיא חלק מהאכיפה – אלא בחשיפת המעשים, בתפיסת המושחתים. בעיה נוספת היא מיידיות הענישה – הזמן שעובר בין החשיפה ועד להרשעה סופית. למשל רק עכשיו דודי אפל, שהחשדות נגדו נחשפו ב – 2005, הורשע בערכאה ראשונה ויש עדיין ערכאות ערעור רבות. מעל להכל, הבעיה הכי גדולה היא בהיעדר גילוי – המשטרה לא משקיעה מספיק בנושא של מודיעין בעבירות צווארון לבן ושחיתות. אם המנגנון של המשטרה היה דומה למנגנון שיש לה בנושא סמים היו מגלים הרבה יותר. אם אנשים היו יודעים שהסיכוי שייתפסו הוא גדול אז היו חושבים פעמיים. זאת, בנוסף לבעיות נוספות באכיפה של עבירות צווארון לבן ושחיתות, כמו האמצעים הכמעט בלתי מוגבלים שמאפשרים להם לשכור את היועצים ועורכי הדין ברמה הגבוהה ביותר, דבר שמשפיע על שיעור ההרשעות בעבירות צווארון לבן, שהוא רק כ – 70%, לעומת שיעור ההרשעות בעבירות אחרות שהוא למעלה כ – 99%.
איך חקירה של שחיתות בקרב אנשי ציבור שונה מחקירה רגילה?
בחקירה של שחיתות, בדומה לחקירה של פשיעה מאורגנת, נתקלים החוקרים בארגון וברשת רשת מאורגנת היטב, הפועלים בצורה פעילה נגד החקירה והחוקרים. ולכן המצב סבוך יותר וקשה יותר לפיצוח. ברשת כזאת יש בעלי תפקידים וחלוקת עבודה, המאפשרת להם לבצע פעולות, המקשות על החקירה. בקרב המושחתים קיימות רשתות חזקות של קשרים בין אנשים, המעמידים מכשולים בפני חקירה. הקשרים בין הון לשלטון שבתווך שביניהם מתרחשים רוב מעשי השחיתות, הם דוגמא לכך. מערכות מאורגנות ורשתות כאלה לא קיימות בין עבריינים "רגילים".
מה אפשר לעשות נגד הקשרים בין הון לשלטון?
החקיקה הקיימת מספקת כלים לא מעטים, אך ניתן, לדוגמא, להאריך את תקופת הצינון של עובדי ציבור (בתשלום על ידי המדינה), לאסור על פגישות של פוליטיקאים עם בעלי הון ללא שקיפות וללא נוכחות עובד ציבור נוסף ועוד.
האם יש הבדל בין גילוי של שחיתות שנובע מעד מדינה לבין זה שנובע מחושף שחיתות?
עד מדינה בדרך כלל מגיע אחרי תחילת החקירה ואילו חושפי שחיתות מתריעים על השחיתות ובכך מתניעים את החקירה. אולם, חושפי שחיתות לא באים מהרמות הבכירות של הארגונים. שכן, העובדים ברמות הבכירות שייכים לאותן רשתות. אולם מאחר שמדובר בקליקה סגורה של אנשים, הם לא יחשפו שחיתות. במדינת ישראל חושפי השחיתות סובלים קשה מהתנכלות והמנגנונים להגנה עליהם הם מעטים, חלשים ולא מספיקים.
הייתה עתירתה של התנועה לבג"צ לפני שבע שנים בנושא קרקעות המלח – הדברים היו ידועים, למה היו צריכים לחכות עד שיהיה עד מדינה?
אני מעריך שלא היה מספיק חומר בזמנו לגבש חשד לעבירה פלילית. לתנועה אין אמצעי חקירה כמו למשטרה ואני מעריך שבזמנו לא היה בסיס לפתוח בחקירה פלילית. נוסף לכך, כיום יש יותר נכונות לפתוח בחקירה נגד אנשי ציבור בכירים מאשר בעבר. בעבר חששו יותר לפתוח בחקירה של בכירים, אבל עם מינויו של ניצב יואב סגלוביץ' לראש אגף החקירות הדברים השתנו לטובה.
לסיום, מה אתה עושה היום?
חזרתי ללמד באוניברסיטת בר-אילן ובבית ברל וחזרתי להיות חבר בתנועה לאחר שהפסקתי את חברותי בזמן היותי יועץ למבקר המדינה כדי למנוע ניגוד עניינים. אני עובד עכשיו על מחקרים בנושא שחיתות ובנושאים של משטרה וחקירות ומקווה להשפיע דרך האקדמיה.