כל דאלים גבר- שמואל ברנשטיין
נראה כי בחברה קפיטליסטית מודרנית, המדגישה השגיות, הצלחה ומימוש אישי, פוחת והולך המורא מפני הבלתי-מוסרי. כך אנו עדים לשורה של מעשי בריונות מצידם של מי שנחשבו לארזי החברה: פוליטיקאים מן השורה הראשונה, אנשי עסקים מובילים, מנהלים בשירות הציבורי ובשוק הפרטי, ראשי ערים, רבנים דתיים וקברניטים בכל תחום שהוא ומאידך גיסא, גם מצידם של ילדים חזקים בבתי ספר יסודיים הגדלים ומתחנכים באותה סביבה ומושפעים מאותה אוירה חברתית.
עידון היצרים, סובלימציה, הוא היכולת שלנו לרתום את הייצרים החייתיים שבבסיס הוויתינו, לטובת מטרות חיוביות לחברה. זהו חלק ממותר האדם. ברם, פרויד כבר הבחין וציין לפנינו, כי הסובלימציה לעולם לא מחליפה לחלוטין את הייצר שבבסיסה – הוא תמיד שם. אולי על כך נתכוון להתריע גם הפסוק בספר בראשית "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" – לאמור, עלינו תמיד להשקיע מאמץ כדי לרסן את היצר ולשלוט בו, כך מתאפשר העידון, כך נבנית התרבות.
דבר-מה נוסף שניתן לומר על האדם, הוא הערצתו לכוח. הכוח לכל צורותיו, מן הפיזיות והגולמיות ביותר ועד לאינטלקטואליות ולרוחניות, זוכה להערצה רבה, לעיתים גם בהתעלם מן המימד המוסרי. נראה שמתוך תובנה זו דרשו חכמים "איזהו הגיבור הכובש את ייצרו" והוסיפו ואמרו על כך "והוא עיקר הגבורה".

קו דומה של התרופפותו של העידון, עובר בין מקרים רבים ושונים שהמדיה מביאה לפנינו בימים אלו:
בין הילד הבריון המתעלל בשורה של חברים לכתה ומאיים עליהם שיבולע להם אם יתלוננו; לנער הבריון המזמין את חבריו להתעמר בנערה חלשה התלויה בו; לבריון המבוגר, שיודע לרתום את כוחו בשירות העסקים המפוקפקים ולהקים ארגון פשע שידו בכל; לנשיא המבקש לעשות בפקידות לישכתו כבנשות הרמון; לראש ממשלה ושרים המיטיבים עם משלמי שלמונים; לאנשי העסקים העושים יד אחת עם מקורבים בעלי ההשפעה בשורות השלטון, כדי לחמוס את ולהשתלט על משאבי הציבור; למנהלים הדורשים ומקבלים משכורות ענק, הגבוהות פי מאות ממשכורת אחרוני העובדים בארגונם, ופי מאות גם ממשכורתו של מורה במערכת החינוך ושל עובד סוציאלי במערכת הרווחה; לברי-סמכא המקדמים קידום אקדמי או קידום מקצועי אחר, את עושי דברם, על חשבון מועמדים אחרים מוכשרים מהם. בכל המקרים הללו, גם אם נבדלים הם באשר לחומרתם, מדובר בבריונות: אדם חזק מנצל את כוחו כדי להשיג לעצמו ולמקורביו טובות הנאה על חשבונם של אחרים, חלשים ממנו, אך לאו דווקא פחות ראויים ממנו. יחסה של החברה לכל הבריונים המתוארים לעיל, הוא אמביוולנטי: מצד אחד, באופן גלוי וסמוי הם זוכים להערצה, והרי רבים מהם מכונים 'סלבריטאים', ומצד שני, הם מעוררים גם חמת זעם ושמחה לאידם כאשר נתפסים ועומדים אל עמוד הקלון בכיכר העיר. כחברה מתוקנת עלינו לשאוף לצמצם את הפער הזה כדי לא להגיע להקצנת הקטבים המנוגדים הללו: אם לא נסחף בהערצה ונחזק את חזיריותם של הרצים בראש המחנה גם נמנע מלהגיע למצבים של המון משולהב מקלונם של מנהיגיו בכיכר העיר.
הרחקת הילד הבריון מבית הספר, החמרת חוקים נגד הטרדה מינית, ענישת הבריונים החורגים, חקיקת חוקים המגבילים את שכר המנהלים, הם בבחינת טיפול סימפטומטי שלפעמים הכרחי, אך לא תמיד מועיל ובודאי לא פותר את הבעיה הבסיסית. ברב המקרים, כמו בנושא משכורות המנהלים לאחרונה, ישנן דעות מומחים ברורות למדי באשר לפתרון הבעיות, אלא שדרכי הפתרון היסודי דורשות עמידה אמיצה מול ה'חזקים' והגבלת כוחם, בכך להתגבר, גם על נסיונם להאבק ולהמשיך להפיל חיתתם על הסביבה וגם על ההקסמות שהם מעוררים בתוכנו, בבקשנו להיות כמותם. וסייג חשוב: על ידי חקיקת חוקים והצבת רגולטורים, רבים, טובים ויעילים ככל שיהיו, שום חברה לא תצליח לרסן את הבריונות – לשם כך דרושים מנהיגים שהתנהלותם למופת וחינוך לערכים רצויים לחברה.