בין דרעי להולילנד – תקציר הרצאה בכנס בנושא דמוקרטיה, תקשורת ופרשות שחיתות- ד"ר מאיר גלבוע

מאפייני עבריינות הצווארון הלבן והשחיתות ומאפייני הפשע המאורגן
בעניין זה, אני נתלה באילנות גבוהים. סתרלנד טען שעבריינות הצווארון הלבן היא צורה של פשע מאורגן. דיויד וייסבורד, חתן פרס בינ"ל מכובד בקרימינולוגיה, כתב שהארגון הוא הנשק של עבריין הצווארון הלבן – נשק המסייע לו להעביר לרשותו משאבים של המדינה ושל קורבנות אחרים. אזכיר רק את החשובים מבין המאפיינים של הפשע המאורגן שניתן למצוא ברוב פרשיות השחיתות:
* תקציר הרצאה בכנס באוניברסיטת חיפה
** ד"ר מאיר גלבוע חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק,
לבלוג "הרמת מסך"
http://meirgilboa.wordpress.com/

בעניין זה, אני נתלה באילנות גבוהים. סתרלנד טען שעבריינות הצווארון הלבן היא צורה של פשע מאורגן. דיויד וייסבורד, חתן פרס בינ"ל מכובד בקרימינולוגיה, כתב שהארגון הוא הנשק של עבריין הצווארון הלבן – נשק המסייע לו להעביר לרשותו משאבים של המדינה ושל קורבנות אחרים. אזכיר רק את החשובים מבין המאפיינים של הפשע המאורגן שניתן למצוא ברוב פרשיות השחיתות:

הארגון – בשני המקרים מדובר בקבוצה שפועלת באופן שיטתי, לאורך זמן, תוך חלוקת תפקידים בין החברים. בפרשיות השחיתות השחקנים הם: חברה, המבקשת להשתלט על תחום עסקי, המתווכים בין בעלי ההון ובין עובדי הציבור, עובדי הציבור המשוחדים ועוד. החיסול הפיזי נדיר בתחום השחיתות, אך חיסול בדרך של נידוי ופגיעה בחייו המקצועיים והאישיים של חושף השחיתות קיים גם קיים. כמו בפשע מאורגן, השחקנים מידי פעם מתחלפים, אך המנגינה – "האווירה של שוחד", כפי שקבע בית המשפט בעניינו של דרעי, נשארת.

האינטרס הכלכלי זהה – רווחים מהירים וגבוהים, בלי להתחשב במגבלות החוק והמוסר.

מונופוליזציה או קרטליזציה של שווקים – השתלטות על תחומים ושווקים כלכליים, כגון: נדל"ן, מינוי בכירים, ניסיונות השתלטות על תפקידים ועל יחידות ציבוריות – משרד המשפטים, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הניסיון להשתלט על רשות המסים, החדירה ליאח"פ (היום יאחב”ל), ניסיון השתלטות על בזק, מינהל מקרקעי ישראל, מרכז ההשקעות ועוד. כמו גם קרטליזציה בתחומים עסקיים, כגון: קרטלי הביטוח, הגז והמרצפות, הסדרים להעברות המידע בין הבנקים על העמלות ועוד.

מעורבות של עסקים לגיטימיים – מאפיין זה, המופיע כאחד המייחדים את הפשע המאורגן, הוא ברור מאליו בתחום עבירות הצווארון הלבן.

גישה לשלטון – השתלטות על בעלי תפקידים בשלטון המרכזי והמקומי. השיטות שונות, במקום סחיטה, איומים או השיטות "עדינות" יותר, שוחד, השפעה, קידום וקירבה. אך המטרה זהה.

התגוננות פעילה להכשלת החקירה – כמו ארגון הפשיעה, עברייני הצווארון הלבן, בין בעצמם ובעיקר בסיוע יועצים, עוזרים, חוקרים פרטיים ועוד, אינם מסתפקים בהתגוננות פאסיבית בפני החקירה אלא יוזמים התקפות אקטיביות על החוקרים והפרקליטים להכשלתה.

ייתכן, שהמושג המתאים יותר לתופעת השחיתות הוא הרשת, ולאו דווקא ארגון. אך ההגדרות השונות לא יוכלו למחוק את הדימיון הרב בין מבנה הרשת המושחתת ותפקודה ובין מבנה ארגון הפשיעה ותפקודו.

הבחנה בין שחיתות שחורה ובין שחיתות אפורה

זו נקודת התורפה של האכיפה בתחום המאבק בשחיתות. ניתן להגדיר שחיתות כמנעד בין שחיתות חמורה ושחורה, כשוחד או מרמה, ובין מעשים, שאפילו בית המשפט הגדיר אותם כשחיתות אפורה, שהם בבחינת פגיעה בטוהר מידות, מעשים שיש בהם פגמים אתיים, ניגודי עניינים וכיו"ב, שרק חלק קטן וזניח מהם "נלכד" ברשת של האכיפה הפלילית לכל היותר, מדובר בהפרת אמונים, שגם בעבירה זו עדיין רב האפור, על אף הפסיקה בעניינו של שמעון שבס.

מרבית המעשים הללו, על אף שיש בהם פגיעה קשה במינהל תקין ובטוהר מידות, הפרה של נהלים ושימוש במשאבי הרשויות לצרכים אישיים וקבוצתיים, אינם ענישים כלל. דוחות מבקר המדינה ומבקרים פנימיים מלאים במעשים כאלה, אך בהעדר הרשעה פלילית וקלון, הכלבים נובחים, אם לא משתיקים אותם, והשיירה עוברת.

באין אכיפה, לומדים העבריינים שהם יכולים לבצע שחיתויות. מעשי השחיתות האפורה הם הם הבסיס להתפתחות השחיתות השחורה. כמו כל עבריין סדרתי, גם עברייני הצווארון הלבן הולכים ומשתכללים, הולכים ואוזרים אומץ ומוטיבציה, ועוברים משחיתויות קלות לשחיתויות חמורות, כשהם יודעים להיזהר ולהתחמק טוב יותר מהמשטרה ומהפרקליטות. ככל שהם מתעשרים הם אוספים לצידם את מיטב היועצים המשפטיים והכלכליים, יועצי תדמית ויועצי תקשורת, שמסייעים להם להתחמק מעונש בכלל או מעונש חמור.

גם במקרה שמוגש כתב אישום בגין הפרת אמונים – בתי המשפט אינם יודעים כיצד להכריע בהם. בעניין זה, "התיק הציבורי" בעניינו של דרעי חשוב עשרות מונים מהתיק האישי של דרעי, שבו הורשע בעבירות שוחד ומרמה. בעוד, שחשיפה, חקירה והעמדה לדין של עברייני שוחד ומרמה היא ברמה נאותה יחסית, אין כמעט אוכף את מעשי השחיתות האפורה, על אף שהם פסולים מבחינה ציבורי. אם כבר מוגש כתב אישום, בתי המשפט מרבים לזכות את העבריינים, כפי שקרה בתיק הציבורי של דרעי (מלבד אישום אחד, שבו העביר כספים למוסד בניהולו של אחיו). על אף, ששם, נחשפה שיטה של העברת כסף ציבורי לגופים מקורבים.

רק לעתים רחוקות ובדרך כלל אחרי שנים רבות של ביקורת ציבורית, מוגש כתב אישום על מעשים "אפורים", כדוגמת סוגיית המינויים הפוליטיים. אולם, כבמדינת הפוך על הפוך, כתב האישום נגד צחי הנגבי קובע רף גבוה מידי, של עשרות מינויים פוליטיים, כדי להצדיק את תפיסת ההתנהגות כפלילית. התוצאה תהיה שבמקרים שיש מספר קטן של מינויים פוליטיים או מינויים פסולים – לא יוגש כתב אישום.

אישית, אני מתנגד לפליליזציה של השחיתות האפורה. המלצתי היא להקים מנגנון בלתי תלוי להטלת סנקציות אזרחיות ומינהליות על מושחתים, שחטאו במעשים שיש בהם פגיעה בטוהר מידות או במינהל תקין. בהשאלה מהתפיסה בעניין החלונות השבורים – ענישה כזו בגין מעשי שחיתות קלים על מושחתים רבים, תתרום להרתעה, יותר מהטלת עונשים כבדים על מושחתים מעטים שנתפסו ברשת הפלילית.

תפיסת שופטים את עברייני הצווארון הלבן

לעתים, בעיקר במשפטיהם של עברייני הצווארון הלבן, בתי המשפט אינם יודעים להפריד בין העושה ובין המעשה. הגם שלפי התיאוריה הליברלית יש לשפוט אדם על פי מעשיו ולא על פי מוצאו (כבעבר). יש יותר מאשר רושם שלעתים המעמד של האדם קובע יותר מאשר המעשה. כפי שקבעה, למשל, השופטת ברלינר בפרשת אורסיס:

"יש לזכור כי המערערים כולם הם אנשים נורמטיביים מן הישוב, בעלי תפקידים כאלה ואחרים בחברות שמדובר בהן. ניתן לצאת מנקודת הנחה, כי המעבר מפעילות עסקית שגרתית ומקובלת בתחומם לבין פעילות פלילית, אינו עניין של מה בכך עבורם, והדעת נותנת כי יהיה צורך בפיתוי של ממש כדי "שיחצו את הקווים".

אמרה וזיכתה את הנאשמים, שהורשעו אחר כך בבית המשפט העליון. היא אינה הראשונה הקובעת מעין חזקות מופרכות אודות התנהגות של בכירים. העדר "פיתוי של ממש" היה גם בבסיס הזיכוי של שמחה דיניץ. הנחות ו"חזקות" דומות נמצאות גם בפסק הדין של דרעי בתיק הציבורי. וכך כותב אחד השופטים כהנמקה לזיכוי: "הוא [דרעי} תלה זאת בחוסר נסיונו לאחר שנכנס לתפקיד המנכ"ל כחמישה חודשים קודם לכן, ובכך שטרם הספיק להכיר את הנוהל כולו לפרטי סעיפיו". בעובדה שאותו נאשם שימש קודם בתפקיד בכיר אחר במשרד לא ראו כמספקת להכרות עם עבודת המשרד. לפי הנחה נוספת, שאין לה זכר בדין הפלילי, בעלי תפקידים בכירים לא יבצעו עבירות פליליות בגלל עצם מעמדם הבכיר. ריבוי מעשי השחיתות של בכירים מפריך מיידית כל חזקה דימיונית כזו.

הלכה מוזרה נוספת, שנקבעה בעניינו של שלום פדידה, ראש עיריית בית שמש לשעבר, קובעת כי רצון לסייע לאדם אחר מנקה אדם ממעשה מושחת (העברת כספים לאחר כדי שיתמכו הוא ומפלגתו בראש הרשות ובקואליציה שלו). השופט המחוזי, היום בעליון, כלל לא התרשם שבית המשפט העליון ביטל את דרישת המניע בעבירות שוחד מספר שנים לפני כן. על כן, הורשע פדידה בהפרת אמונים בלבד.

חזקות והנחות מופרכות ומוזרות אלו ורבות אחרות הן תוצאה, בין היתר של הדימיון בין השופטים ובין נאשמי הצווארון הלבן וההשתייכות לאותה קבוצת התייחסות, ולסביבה החברתית והתרבותית הדומה בה צומחים השופטים והנשפטים הללו, אשר מקשים על אובייקטיביות השפיטה ועל גזירת הדין.

שחיתות ותקשורת

נהוג לומר כי התקשורת, היא היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. פרסום הדברים לעין השמש הוא הערובה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. יש הטוענים כי כלב השמירה הזה נרדם מזמן. טענתי שונה – הכלב לא נרדם, עדיין כוחו במותניו ושיניו חדות, אלא שהן מופנות לכיוון אחר. לא עוד תחקירים עיתונאיים, לא עוד חשיפת מושחתים, לא עוד ביקורת נוקבת על עובדי ציבור בכירים. שיניו החדות של כלב השמירה מופנות עתה אל כל מי שמנסה להיאבק בשחיתות. המעורבות העמוקה של בעלי אמצעי התקשורת בעולם העסקי, שינתה לחלוטין את האינטרסים של כלי התקשורת עצמם.

היחסים בין הון, שלטון ועיתון הולכים ומתהדקים, על חשבון, בין היתר, המאבק בשחיתות ולכן גם על חשבון ההגנה על הדמוקרטיה המהותית.

מחקר אמריקני שבדק כיסוי תקשורתי של שחיתויות במשך יותר מ – 30 שנה מצא שרק זמן מועט ביותר מוקדש לכך, בהשוואה לסוגי פשיעה אחרים (25% כיסוי כל נושאי הפשיעה, פחות מ – 10% מזה – שחיתות). שני גורמים חשובים לכך: העירוב בין תאגידים עסקיים ובין התקשורת ותפיסה חיובית מצד בית המשפט את העבריינים עצמם, להבדיל מהתפיסה השלילית של עברייינים "רגילים", כמו כבוד השופטת ברלינר וכמו שופטים רבים אחרים. הרושם שלי הוא שבישראל יש כיסוי רחב למדי לפרשיות שחיתות, אך חלק ניכר מהכיסוי מכוון כיום להגנת החשודים והנאשמים בשחיתות ולהתקפה על מערכת אכיפת החוק, ולא למאבק בשחיתות.

המהפך התרחש בראשית שנות התשעים. כלי התקשורת, שחלק מראשיהם היו מעורבים עמוק בפרשיות שחיתות והורשעו בביצוע עבירות שונות, החליפו תפקידים. ממדווח, תחקירן ופרשן הפכו לשחקן שנטל חלק במשחק עצמו, ואם יורשה לי – במשחק המלוכלך. ומשם המרחק למה שמתרחש היום, שבהם כלי תקשורת מסוימים מתקיפים את החוקרים, הפרקליטים והשופטים, במקום לחשוף שחיתות ולגנות את המושחתים – קצר ביותר. להערכתי, מגמה זו עלולה להתחזק, ככל שבעלי אינטרסים כלכליים יחזקו את אחיזתם בכלי התקשורת.