אמיר גילת: משלנו – או משלהם? – עו"ד חיים שיבי
ד"ר אמיר גילת יהיה יו"ר רשות השידור. כל המחיר האנושי הכרוך בהסכם הרפורמה הקרב ובא ברשות השידור – יהיה לשווא אם הרשות תהיה תלויית שלטון – אם כי (בשאיפה) לא תלויית רייטינג והון.
* העיתונאי עו"ד חיים שיבי חבר ועד אגודת העתונאים בירושלים וחבר נשיאות מועצת העתונות.

כל שנות ההתדיינות והמשא ומתן החורץ גורלות של עובדים ואת גורל השידור הציבורי כולו – הכל יחטיא את היעד של צמיחה מקצועית-יצירתית מחדש אם הרשות תהיה שלוחה של משרד ראש הממשלה, אם הכתב המדיני של רשות השידור ידקלם טכסטים (או את הפתיח למהדורת החדשות) היישר מפי הרשות.
אני לא טוען שזה קורה.
אני חושש שבאין חקיקה המייצרת שיריון עמיד ומבטיחה עצמאות ואי תלות – זה עלול לקרות.
גם שוטה וקטין יודעים כי נציבות שירות המדינה איננה סכר מוחלט בפני מינויים פוליטיים. בעיקר לא ברמות התפקידים הבכירות. אם לא אתה לא "איש של" השר, לא אחת חבל לך על הזמן במובן הישן של הביטוי. השרות הציבורי עמוס במינויים של אלה שההצטיינות היתרה שלהם היא בעיקר התרשתות נכונה.
בקטע זה או אחר של הקריירה הם נצמדו נכון לאיש הנכון. והרי לכם ערובה לזינוק מעלה. כך זה פועל. כך זה – לפעמים – גם נראה.
ולא שלא נעשה פה ושם ניסיון לייצר מחסום שיבטיח איכות. גם בנציבות. גם באמצעות ועדות סינון ברמה הבכירה ביותר – כמו ועדת שפניץ. כל גוף המייצר מחסום נוסף בדרך הפוליטיזציה של משרות בכירות בשירות הציבורי בישראל ובשידור הציבורי בפרט – הוא גוף שיש לחזק אותו. מכרזים רבים מדי בשירות הציבורי הם הליכים מושלמים ומסודרים ומתועדים והכל בהם תקין ושפיר להוציא פגם אחד– התוצאה צפויה מראש.
ועדיין קירבה לשר זה או אחר מייצרת את המשקל המכריע. ועדיין קשרים גוברים לא אחת על כישורים.
גילת הוא איש ראוי – ואני מברך על בחירתו וכניסתו הצפויה לתפקיד מאתגר וכמעט בלתי אפשרי. אלא שאגב בחירתו נמצא מי שיידה אבן קטנה באמינותה של ועדת שפניץ. היה מי שסבר כי החלטתה – להכשיר את גילת – התעכבה מדי.
בארץ הקומבינות – בחברה הישראלית הדחוסה והאינטימית להחריד- הציד והטיפוס מעלה נעשים בלהקות. וכמעט שאין ציד וטיפוס של בודדים.
אנשים מקודמים מפני שהם שייכים לקבוצה שהולכת יחד כברת דרך.
או שהם נחסמים מפני שהם שייכים לקבוצה שהולכת יחד כברת דרך – אך היא הקבוצה שאיבדה מכוחה וירדה מנכסיה הפוליטיים או מבסיס העוצמה שלה באירגון זה או אחר.
ויש המנהלים חשבונות של שנים. מי לנו ומי לצרינו. מנהלים פנקסנות ארוכת טווח וחורצת תפקידים.
אם אתה "איש של" פלוני יש חבורה של אישים שתתמוך בך ואפילו אם סיימת בקושי בית ספר יסודי.
ואם אתה "איש של" אלמוני תימצא חבורה של אישים שתחסום את דרכך אפילו אם יש לך ברזומה דוקטורט יוקרתי ולא של מכללת כפר סבא.
מותר העיתונאי מעסקן – בעבר. הוא לא היה שחקן בשדה ובזירת האנשים אותם סיקר. הוא היה מרוחק משהו. לא חלק מקדימה ולא חלק מן הליכוד. לא עבודה ולא מרצ. לא חובר לאף אחד תוך כדי תנועה.
וכשהוא תקף – הוא תקף מפני שחקר את הטעון תיקון והוא והמערכת שבה עבד סברו שזאת חובתם העיתונאית.
תחילה – החלו בודדים לחצות את הקו. להיות "אנשים של" תוך כדי עבודתם העיתונאית. עד שהוסר הלוט והתגלה שהם היו בתנועה פנימה אל מוקדי הכח.
עכשיו – התנועה היא לפעמים בקבוצות.
אז של מי גילת? שלנו או שלהם?
אני מקווה שהוא יהיה של כולנו.