במסגרת אירועי 20 שנה לתנועה נפרסם ב"מאחוריך" מאמרים וראיונות מפרסומי התנועה משך 20 השנה. ימים עוברים שנה חולפת כלום לא השתנה.. והפעם מאמר חגיגי של השופט בדימוס חיים כהן ז"ל לרגל עשור לתנועה

לכאורה ברוכים אנו במנהיגים: מפלגה מפלגה ומנהיגה שלה, עדה ועדה, כת וכת, חצר וחצר, ארגון וארגון – כל אחד ומנהיגיו שלו. מקצתם נעשו מנהיגים בזכות אבות, מקצתם בזכות גדולתם בתורה, מקצתם בזכות כישוריהם והכריזמה שלהם, ומקצתם נבחרו או נתמנו לתפקיד שאצטלא של מנהיג פרוסה עליו. דא עקא שרובם ככולם אין מנהיגותם מוכרת ומקובלת אלא בתוך קהלם המונהג של ידיהם. ואילו בתוך ציבורים מתחרים ועוינים, הם ומנהיגותם נידונים ללעג ולקלס, לזלזול ולביטול. מרוב מנהיגים פרטיקולריים כאלה אינך רואה מנהיג של אמת, המקובל על רוב רובו של העם. אם קיים מנהיג כזה , למה הוא מסתתר ואיפה הוא מסתתר?

*הרהורים על מנהיגות ישראלית – השופט חיים כהן ז"ל,
יו"ר ומייסד נשיאות התנועה
כיהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון
גיליון זמן איכות מספר 4 יולי 2000 – גיליון חגיגי לרגל עשור לתנועה

אומרים שהעולם קיים בזכות ל"ו צדיקים שבכל דור ודור. מאחר והעולם קיים, מסתמא גם צדיקים אלה חיים בינינו. למה הם מסתתרים?
חכמינו הקדמונים הניחו, כדבר המובן מאליו, שלכל דור יש מנהיג ("פרנס"). המחלוקת ביניהם הייתה אם פני המנהיג כפני הדור או פני הדור כפני המנהיג. זה אומר, פני המנהיג כפני הדור: אין הדור מצמיח מתוכו מנהיגים שאינם כמותו, ואין ייעודם אלא להוביל אותם בדרכים סלולות ושגרתיות, שהוא – ולא המנהיג – בחר ללכת בהן. וזה אומר, פני הדור כפני המנהיג: סימן ההיכר של המנהיג הוא כוחו לעצב את הדור ולהעלות רמת העם – מוסרית, פוליטית, כלכלית, רוחנית – לרמה הגבוהה שלו עצמו. הגמרא מגבילה מחלוקת זו לעניין "תוקפה וניחותא": לדעתו של זה גם אם הדור הוא עז וקשה עורף, צריך להיות נוח לבריות. ואילו לדעתו של זה, דור עז וקשה עורף זקוק גם למנהיג עז וקשוח (ערכין יז א).
הדור שלנו – העם הזה – שסוע ופרוע: שנאה וקנאה, חמס ואלימות שולטים בכיפה. יש מן המנהיגים הפרטיקולריים ההם המלבים את האיבה והשטנה ויוצאים חלוצים לפני מחניהם בהוקעתם ובגידופם של כל מי שאינו סר למרותם שלהם. אלה המנהיגים שפניהם כפני הדור. יש שהם מיותרים, שהרי גם בלעדיהם נשאר הדור בקלקולו. ויש בהם מסוכנים, שהרי במידה שמנהיגותם בוטה ותקפה יותר, הציבור המונהג מוסת ומשוסה יותר. והדברים אמורים לא רק לגבי מנהיגים פוליטיים, כי אם גם לגבי מנהיגים רוחניים – ואנו שבעי ניסיון מר ונמהר גם מאלה וגם מאלה. אין זאת אומרת שבין המנהיגים הפרטיקולריים אין גם כאלה שהם יעילים ומועלים, לא מיותרים ולא מסוכנים, והוא במסגרת המצומצמת של תחום השפעתם (כמו הרבי בחצרות החסידים).
עם שסוע ופרוע זה זקוק – וזועק – למנהיג משכנע ומלהיב שכוחו עמו לחזק, לעודד, לאחד, לגשר ולפייס. עם זה השטוף באלימות והנושא את הדגל "אני ואפסי עוד", זקוק – וזועק – למנהיג שוחר שלום שדוגמתו האישית ותרבות שלטונו ידרשנו לאזרחות נאורה. ומבחינת המינהל התקין ואיכות השלטון, המדינה זקוקה – וזועקת – למנהיג שונא בצע וחדור רוח ממלכתיות, שהשוויון והצדק החברתי הם נר לרגליו. מנהיג אשר אינו מבטיח אלא את אשר ירצה ויוכל לקיים, שאין לנגד עיניו לא הצלחתו הפוליטית, לא טובת מפלגתו ולא אינטרסים סקטוריאליים, אלא שגשוגה ושלומה של המדינה בלבד. חוששני שיש כבר בקטלוג זה – שבוודאי אינו ממצה – של סגולות המנהיג (האידיאלי), כדי להסביר נדירות הכישורים למנהיגות של אמת.
במדרש האגדה מצאנו ניסיון להוריד את סגולות המנהיג (האלוהי) לאחת בלבד. המדרש מספר: כשקרבו ימי משה למות, התחנן ואמר "ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה. בשעה שאני מסתלק מהם, בבקשה ממך, אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (תנחומא, פ, חפ א). ואם כי הסובלנות, והבטחת חופש הדעה והדיבור, הם אומנם סימני ההיכר של מנהיג יהודי ודמוקרטי, אין הן מעידים על עצמם בלבד: הם פועל יוצא של גישה הומנית-ליברלית לכל בעיות השלטון. כדי להצליח במשימותיו, המנהיג הדמוקרטי – להבדילו מן השליט העריץ – צריך לכבוש תחילה את הלבבות, ואין לך מידה טובה מן הסובלנות לכבוש לבבות.