איך הפכה דליה דורנר ליותר עתונאית ממתי גולן- עו"ד חיים שיבי
לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק,מטעה או מסולף……. לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור".
מתקנון האתיקה של מועצת העיתונות.

"אני יודע שדליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, הביעה השבוע תמיכה בחדשות 2. זה רק מראה שבראש המועצה צריך לעמוד אדם בעל ניסיון עתונאי שיודע על מה הוא מדבר".

מתי גולן ב"גלובס" על פרשת מסמך גלנט.

קראתי את הכתוב לעיל וחשבתי שדליה דורנר הפכה – וטוב שכך – ליותר עיתונאית ממתי גולן.

*העיתונאי עו"ד חיים שיבי חבר ועד אגודת העתונאים בירושלים וחבר נשיאות מועצת העתונות.

ועוד ברור אחרי שבוע של סערת מסמך גלנט כי נעליים גבוהות להגנה מפני הכשות צריך לא רק בדשא של המטכ"ל אלא גם בשדה הברנז'ה המתיימרת לחלק ציונים לכל העולם – גם לעצמה. יואב יצחק הלך לחפש את המקור של אמנון אברמוביץ המתואר כ"פרשן הפטפטן" – כשהוא ממתג אותו – כמעט – כמי שהביא להסגרת המקור. באותה הקלדה מנסה יצחק לחשוף את המקור בעצמו.

אומרים על הכתבים הצעירים שהם חפים מכל אתיקה. השבוע הזה ממחיש כי הותיקים מאד חלוקים בדעתם בשלוש שאלות יסוד של אתיקה עיתונאית.
א. האם חייב עיתונאי לדעת כיצד הושג מסמך שהגיע לידיו? עורך "הארץ" דב אלפון הציב לאחרונה בפרשת קם מבחן משלו לפיו עיתונאי אינו חייב לדעת כיצד הושג מסמך שהגיע לידיו ובלבד שידע כי המסמך אמת. דעתי היא כי עיתונאי חייב לעשות מאמץ ראוי מאד כדי לדעת מה הן הנסיבות שבהן הושג המידע הנמסר לו – והאם הושג בעבירה. נסיבות השגת מידע ומסמך הן שיקול משמעותי בתהליך קבלת ההחלטה – אם לפרסם או לא לפרסם וכיצד לפרסם.

ב. האם צריך עיתונאי לדעת אם המסמך שהוא מפרסם אמת הוא? כוכב מסמך גלנט אמנון אברמוביץ טבע את המשפט שעוד ילמד בחוגים לתקשורת לפיו "אינני יודע ואינני מתיימר לדעת" כמה אותנטי-אמיתי הוא המסמך שהסעיר. בכל הכבוד אני חולק גם עליו. עיתונאי חייב לעשות מאמץ ראוי כדי לדעת האם הוא זורק אבן של אמת למים העכורים של החיים הציבוריים או שהוא משמש כלי להפצת ספין. שאלת אמיתות המידע היא שיקול כבד בהחלטה האם לפרסם או לא לפרסם – וכיצד לפרסם. הניסוח של תקנון האתיקה על חובת בדיקה לפני פירסום – גם כאן – ברור לחלוטין: הישענות על המקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.

ג. האם חייב עיתונאי לשמור על חסיון זהות המקור ויהיה המידע אמת או לא אמת ובכל הנסיבות בהן הושג? דעתי היא כי עיתונאי חייב להגן על חיסיון המקור בכל תרחיש להוציא מניעת פשע חמור. חשיפת מקור – אין מעילה גדולה מזאת בתפקידו ובשליחותו העיתונאית. העשייה העיתונאית מחייבת לעיתים אף יותר מכך – חיסיון על חלק מן המידע עצמו – ולא רק על זהות המקור.
אחד ההבטים התמוהים בפרשה הוא מתיחת הביקורת של התנועה לאיכות השלטון על אמירתה של דורנר בדבר "קדושת חיסיון המקורות". דוקא התנועה הזאת שאני אחד מאוהדיה ושחלק ניכר מפעילותה בא בעקבות הדלפות של עובדים שהחליטו לצאת נגד גילויי שחיתות באמצעות הדלפה לתקשורת וגם כשעברו על כללים של חיסיון מידע במקומות עבודתם – דוקא התנועה הזאת באה עכשיו ללמד את דורנר הילכות כיבוד הרשות השופטת.
ואין בסירוב עיתונאי לחשוף מקור משום אי כבוד לרשות השופטת שהעניקה לו חיסיון יחסי מאד ובכפוף להחלטת בית המשפט בעשותו צדק. אלא משום נכונות לשלם מחיר אישי כבד ובלבד שיהיה נאמן לצו המחייב שבלעדיו אין עשייה עיתונאית חוקרת.
את החיסיון שפרש המחוקק על יחסי עורך דין ולקוח – ולפחות את החיסיון היחסי שהוענק לפסיכולוג, כהן דת, עובד סוציאלי– הגיעה העת לפרוש בחקיקה ראשית גם על עבודתם של עיתונאים. הצעות חוק בנושא – לא הבשילו. ועדת אשר מעוז המליצה (1993), חברי הכנסת אבשלום וילן וזהבה גלאון ניסו (2003) – ועדיין אין חיסיון יחסי או מוחלט בחקיקה. עד אז – המגן הוא בפסיקה.
וכך קבע כב' השופט מאיר שמגר בפסיקה המנחה (ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2), 337).

מדינית חפשית ודמוקרטית בלעדי אמצעים נאותים לאיסוף מידע ולפרסומו, הם דבר והיפוכו ואינם יכולים להתקיים בצוותא חדא. הזכות לאסוף מידע כוללת בחובה מכללא את הצורך להגן על מקורות המידע. הדבר נובע מן ההשענות של העיתונאים על מקורות המידע, מיחסי האמון החיוניים להשגת המידע ומן ההשפעה המרתיעה העלולה לנבוע מן החיוב הבלתי מוגבל לגלות מקורות. עולה מכך כי זכותו של העיתונאי לחיסיון בפני החובה לגילוי מקורות המידע שלו, יונקת מעיקרון חופש הביטוי ומהווה לכן נדבך חשוב במערכת הזכויות והחרויות עליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי.

בהמשך פס"ד קובע הנשיא שמגר כי אל מול החסיון עומד האינטרס הציבורי של הסדר הציבורי ומניעת הפשיעה. על כן, קבע פס"ד, יש לאזן כל מקרה לגופו על-פי שלושה מבחנים: (1) מבחן הרלוונטיות; (2) מבחן המהותיות (3) ומבחן הקונקרטיות (האם אין אפשרות להשען על ראיות אחרות). שלושה מבחנים אלו התקבעו מאז בפסיקה כבסיס לבחינת טענת החיסיון.
המציאות מוכיחה כי לצורך קיום העבודה העיתונאית אין לכרסם בחיסיון הזה – אלא אף להרחיב אותו ולעגן אותו כאמור – בחקיקה.