הרהורים על סליחות או מדוע בישראל לא מקבלים אחריות על פשלות- ד"ר מאיר גלבוע
ההרהורים שלי על הסליחות התעוררו כאשר שמעתי באחת מתוכניות הרדיו את ח"כ צחי הנגבי מבקש סליחה מח"כ אהוד ברק על שכינה אותו, לאחר אירוע צאלים "אהוד ברח". התחלתי לחשוב מה עשתה "מצוות" הסליחה לעם היהודי בכלל ולעם היושב בציון בפרט.בקשת הסליחה אינה ממש בקשה. היא יותר דרישה, אפילו חוצפנית, ומבקשי הסליחה בטוחים שמעת שביטאו את המלה "סליחה”, נמחלו להם כל עוונותיהם. כך, ברור לצחי הנגבי שברגע שביקש את סליחתו של אהוד ברק, האחרון סלח לו על העלבונות שהטיח בו. ייתכן שהוא צדק. לפי האירועים בימים האחרונים, בהם ברק הצטרף לכותבי המכתבים לבית המשפט שלא להטיל על הנגבי קלון, מסתבר שברק אכן סלח להנגבי. כך גם היה לפני הבחירות ב – 1999, כשאהוד ברק ביקש את סליחת בני עדות המזרח על העוולות שנגרמו להם בעשור הראשון להקמת המדינה. ובעלי זיכרון טוב משלי, בוודאי יזכרו סליחות פוליטיות נוספות, שרובן מהפה ולחוץ.
* *חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, לוחם במובן הלא-מלחמתי של המלה.
לבלוג "הרמת מסך"
http://meirgilboa.wordpress.com/2010/09/20/%D7%94%D7%A8%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%9C%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A7%D7%91/

מכירי יודעים היטב שאינני דתי. עד כמה שהכרתי מגעת אפילו דאיסט או אגנוסטיקן אינני. קרוב לוודאי שההגדרה המתאימה לי ביותר היא אתאיסט ואפיקורוס גם יחד. אולם, כמעט כמו כל יהודי, גם יהודי כופר כמוני, ביום כיפור חולפות בראשי מחשבות על סליחות. אולי בעקבות הכתבות הרבות, הנשפכות כמים בתקשורת על סליחות, אולי מתוך המטען הגנטי הנפשי שלי כיהודי או שהדברים עולים מתוך הלא מודע הקולקטיבי שלי כיהודי (על פי יונג). אל דאגה, איני מתכוון לחזור בתשובה (איזה ביטוי אומלל לחילונים שהפכו למאמינים, שתוך כך מתחילים לרדוף חילונים בתוך הקו הירוק, לרדוף ערבים בשטחים, ותוך שימוש בכוחם הפוליטי – להכריח חילונים לחיות על פי מצוות הדת, גם אם זה בניגוד לצו מצפונם של החילונים). אף איני מתכוון לבקש סליחה מאיש, גם אם פה ושם פגעתי באנשים כאלה ואחרים.

ההרהורים שלי על הסליחות התעוררו כאשר שמעתי באחת מתוכניות הרדיו את ח"כ צחי הנגבי מבקש סליחה מח"כ אהוד ברק על שכינה אותו, לאחר אירוע צאלים "אהוד ברח". התחלתי לחשוב מה עשתה "מצוות" הסליחה לעם היהודי בכלל ולעם היושב בציון בפרט. ידוע לכל שמנהג הסליחות שכיח מאד הן אצל הדתיים ושומרי מצוות הדת והן בקרב חילוניים לא מעטים. החילוניים שומרים בעיקר על חלקו של מנהג הסליחות שבו מבקשים סליחה מחברים וממכרים. בקשת סליחה מהאל, לרבות המנהג הפגני של סיבוב תרנגול מעל הראש ושחיטתו לאחר מכן, שמור לדתיים. כך או כך, אנו עם שמבקש סליחה.

אולם, בקשת הסליחה אינה ממש בקשה. היא יותר דרישה, אפילו חוצפנית, ומבקשי הסליחה בטוחים שמעת שביטאו את המלה "סליחה”, נמחלו להם כל עוונותיהם. כך, ברור לצחי הנגבי שברגע שביקש את סליחתו של אהוד ברק, האחרון סלח לו על העלבונות שהטיח בו. ייתכן שהוא צדק. לפי האירועים בימים האחרונים, בהם ברק הצטרף לכותבי המכתבים לבית המשפט שלא להטיל על הנגבי קלון, מסתבר שברק אכן סלח להנגבי. כך גם היה לפני הבחירות ב – 1999, כשאהוד ברק ביקש את סליחת בני עדות המזרח על העוולות שנגרמו להם בעשור הראשון להקמת המדינה. ובעלי זיכרון טוב משלי, בוודאי יזכרו סליחות פוליטיות נוספות, שרובן מהפה ולחוץ.

מאחר שאנו בטוחים שכל עוונותינו נמחלים לנו ברגע שאנו מבקשים סליחה, אין אנו צריכים לשאת באחריות למעשינו הרעים. לא רק שאין מבקשי הסליחה נושאים באחריות על כשלים בעבר, אלא שאם במקרה מישהו טוען לכך שהתנהגותם לקתה או שהם כשלו בביצוע תפקידיהם, הרי ברור להם שביום כיפור הקרוב, לאחר בקשת הסליחה, הם לא יהיו יותר אחראים לכשל זה. לכן, גם אם אדם נתפס כאחראי לפשלה זו או אחרת, הרי זו אחריות זמנית ובערבון מוגבל, שתפוג תוך שנה. כפי שמנהיגינו אינם חשים שהם אחראים לכשלים, מרגע שהם מבקשים סליחה, כך גם אין כאן חרטה אמיתית. לכן, המנהיגים היהודים, והדברים אמורים במיוחד במנהיגות היהודית (הן במגזר הדתי והן במגזר החילוני, בתוך הממסד השלטוני וגם במגזר העסקי), מתנערים חיש קל מכל פשלה, מכל דייסה שבישלו, מכל שחיתות שהיו מעורבים בה, ואחרי תקופה קצרה, שבמהלכה ביקשו את סליחתנו, הם חשים שמותר להם לחזור למשרות הבכירות. יותר ויותר מזכירות לי הסליחות היהודיות את כתבי האינדוגנציות הנוצריות, בהם מכרה הכנסיה לכל המרבה בתשלום כתבי מחילה. כך, יכלו אנשים לחטוא ולקנות מחילה, לחטוא ולקנות מחילה. אצלנו קניית המחילה הרבה יותר זולה, פשוט צריך לומר מלה אחת – סליחה.

כאמור, הסליחה אינה נחלת דתיים בלבד. כל המנהיגות שלנו לוקה בכך. אני לא זוכר מנהיגים בשני העשורים האחרונים שנטלו על עצמם אחריות למעשיהם הכושלים. הסליחה האמיתית היא נטילת האחריות, לרבות מעשים המבטאים אחריות זו, כגון: פרישה מתפקיד, החזרת כספים שנלקחו שלא כדין או שפוזרו שלא כדין, להודות בפומבי באחריות ועוד. לא צריך לבצע חרקירי, וגם לא להסתגר, כפי שנהג בגין בשעתו, אך ההפטרות הייתה ביטוי נאמן לכשלון במלחמת לבנון הראשונה, גם אם הוא לא הודה בכך בפומבי.

אולי, אם נפסיק עם מנהג הסליחות המגוחך הזה, ונתחיל לשאת באחריות למעשינו, נהיה עם ומדינה יותר נורמליים.

גמר חתימה טובה