עם ההרשעה של משה קצב התחושה שלי חגיגית. יחי ארגוני הנשים ותחי מערכת החוק בישראל ימים רבים עברו מאז עמדתי בככר מלכי ישראל עם שלט תוצרת בית שהכנתי עם הבן שלי יואב, עליו כתוב בפשטות ובטוש שחור: "קצב לכלא". עמדנו שם שעות ארוכות בין ההמונים עד שכאבו לנו הרגליים וגם הידיים שנשאו את השלט. הבענו את מחאתינו בנוכחות, בשלט ובקריאות קצובות. לקחתי חלק פעיל בקמפיין נגד קצב גם כיועצת תקשורת במשך כל המהלך של מחאה מאורגנת הקוראת להרשעתו. באותם ימים ייעצתי נגד החיבור שנעשה אז בין משה קצב לחיים רמון. חיבור שלא היה לרוחי. אז, ובוודאי היום, סברתי שיש הבדל של שמים וארץ בחומרת העבירות. קצב הוא פושע, שעכשיו הורשע בבית המשפט. רמון הוא מטריד מיני, שלמיטב ידיעתנו פעל פעם אחת והורשע על עברה יחסית מינורית לזו של קצב. חשוב לעשות את האבחנה הזו בצורה ברורה. להבנתי, אין לרמון מה להמשיך בקריירה ציבורית ומצער ולא נכון שהוא עדיין עימנו ברמה הציבורית – יש עליו אות קלון, אבל: הוא לא פושע ברמה של משה קצב שבמשך שנים פגע בנשים, ישב בכסא נשיא מדינת ישראל ובייש את עצמו ואת התואר שהוא נשא בצורה שקשה לתאר. פורסם ב"מאי בלוג"

כולנו מקבלים בהכנעה כאילו זו גזירה משמיים, את קרקוע חיל האוויר כשמדובר במשימות כבוי אש . משום מה אין מי שמעז לשאול בקול רם את השאלות הבאות:

הכוונה למנות את ניצב (בדימוס) יעקב גנות למנכ"ל המשרד לביטחון הפנים מעוררת שוב סערה. כאילו לא היה לנו די בטלנובלה המתמשכת של מינוי המפכ"ל: מכל המועמדים האפשריים נבחר דווקא גנות כמועמד המוביל לתפקיד. ** פורסם ב"ישראל היום" 27.12.10