פרשת קצב: מעידה אישית או סימן לשחיתות שלטונית- יעקב וימן
מילים רבות נשפכו בימים האחרונים על פרשת הנשיא משה קצב.
אפשר לדון על מבנה השלטון והפרדת הרשויות. אפשר גם לנהל ויכוח על שיטת המשפט הנהוגה בישראל – הסדרי הטיעון, משך הזמן הארוך הנדרש בין הגשת כתב אישום לבין פסק הדין (אשר, למעשה, מרחיק אותו מן הצדק). אפשר גם לגרור את הויכוח, כמו שיש מי המנסים לעשות זאת, למאבק חברתי-מעמדי בין מזרחיים לאשכנזים, בין עשירים לעניים או בין עיירות הפיתוח לשכונות היוקרה.

פורסם באתר המכללה לאיכות השלטון
http://www.ethicademy.co.il/ShowDoc.asp?ID=2202&Lang=Heb

אני רוצה לדון בשאלה הערכית, בערכים אותם מציגה המערכת הפוליטית ובערכים אותם אנו רוצים לראות במנהיגים ובנבחרי הציבור.

רבים כותבים כי מעללי הנשיא קצב היו ידועים למקורביו ושותפיו למפלגה. חלקם היו שותפים לניסיונות לשבש ולהטעות את המערכת, וגם מספר עיתונאים מספרים כי ידעו על מעשיו. כולם תרמו לכך שלמרות מעשיו, הצליח להגיע משה קצב לעמדה הבכירה ביותר בישראל. כיצד זה קורה? מדוע בעלי תפקידים במערכת השלטון או עיתונאים חוקרים, ממלאים פיהם מים ולא מזהירים את העם?

העבירה בגינה נשפט משה קצב היא חריגה. אולם בשנים האחרונות אנו עדים למעידות, עבירות פליליות ועבירות אתיקה של מנהיגי ציבור בכל מוסדות השלטון ומכל קצוות הקשת הפוליטית. די אם נזכיר את עזר וייצמן, אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, אריה דרעי, אהוד ברק, איציק מרדכי ואחרים. האם זוהי השיטה הפוליטית?

המערכת הפוליטית בישראל אינה דורשת מן המנהיגים את אחד הערכים החשובים ביותר – אחריות. מרכזי המפלגות אינם בוחרים מועמדים לפי כישוריהם אלא לפי הבטחות למינויים ולפי האגו וה"רייטינג" של המועמד. מצב זה מביא לקשרים בלתי הולמים בין בעלי הון אשר האינטרסים שלהם אינם תמיד לטובת המדינה לבין מועמדים שונים, קשר אשר יוצר מחויבות ומביא בעקבותיו להשחתת המינהל הציבורי, להרגשה של "אני ואפסי עוד" ובסופו של תהליך למעשים בלתי ראויים תוך ניצול הכוח והשררה.

למרות שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בישראל תלויה הכנסת במידה רבה מאד בממשלה. הפלת ממשלה משמעה לעיתים קרובות בחירות חדשות וחלק מחברי הכנסת חוששים שלא יבחרו שוב, לכן גם הכנסת לא תמהר להדיח מנהיגים שסרחו ולא תדרוש מהם לשלם על מעשיהם.

לצערנו, גם הלחץ הציבורי בישראל אינו פעיל. ערכים של אחריות, יושר וכבוד כבר אינם חלק מהציבוריות והשיח במדינת ישראל. העלמת עין בקריצה, התייחסות בסלחנות למנהיגים נהנתנים בצורה חריגה על חשבון כספי משלם המיסים, נכונות לקבל מנהיגי ציבור הדורשים ומקבלים כסף רב תמורת הופעה בפני ציבור, ועוד.

מקרה משה קצב הוא חריג באשמה, אולם הוא משקף מערכת שלמה הפועלת בערכים פגומים.

מה הפתרון?
זהו הדיון שצריך לנהל.

אסיים בציטוט ממקורותינו, תלמוד – מסכת פסחים :
"ארבעה אין הדעת סובלתן , ואלו הן : דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף ופרנס המתגאה על הציבור בחינם".