האגדה של 99% הרשעות- ד"ר מאיר גלבוע
משום מה, התקבעה בציבור הדעה ששיעור ההרשעות במשפטים פליליים במדינת ישראל הוא גבוה מידי, ונתון זה (שגוי, יש לומר) משמש את הטוענים טענות שווא נגד שימוש בהודאות, המוביל להודאות שווא. מכאן הדרך קצרה למסקנה שחייבות להיות הרשעות מוטעות רבות של חפים מפשע. איני יודע אם מדובר בתיאוריית קונספירציה, ניסיון מכוון לעוות נתונים או סתם טיפשות. תחליטו אתם, אחרי שתתוודעו לנתונים האמיתיים.
* למאמר בבלוג"הרמת מסך"
http://tinyurl.com/5u578ky

הפעם, קחו אוויר כדי לצלול במעמקי המספרים החבויים באתרים שונים. אני מתנצל על פירוט היתר של הנתונים, אך כדי לנתץ את האגדה על ריבוי הרשעות, אין ברירה אלא להציג את אותם נתונים שתוקפי מערכת אכיפת החוק לא יציגו בפניכם לעולם. הכול בעיניהם כשר, גם טענות שווא, כדי להחליש את המשטרה, הפרקליטות ואת בתי המשפט.

אכן, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים כי שיעור ההרשעות גבוה ונראה גבוה מידי, ועומד על כ – 99% מכלל כתבי האישום. נתון כזה מציב קושי. גם אם הפרקליטות והמשטרה מקפידות שרק כאשר הם בטוחים לחלוטין בהרשעה הן מגישות כתבי אישום, משפטים אינם מתמטיקה, ולכן נתון כזה אינו סביר. מה גם, שרף הראיות שקבע בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנה להגשת כתב אישום הוא של סיכוי סביר להרשעה. רף זה נמוך מהרף של מעבר לספק סביר, שהוא הקריטריון להרשעה בבית המשפט.

מעבר לנתון הגבוה מידי של הרשעות, קשה מאד להבין את הנתונים המפורסמים באתר הלשכה ומהיכן נשאבו (מלבד זאת שהנתונים מעודכנים רק עד 2008 לרבות שנה זו. האם מישהו בלשכה זוכר שאנו כבר עמוק ב – 2011?). כך, למשל, כתוב שם שב – 2008 הורשעו 34,063 עבריינים, שהם 98.6% מכלל ההרשעות. אולם באותו שנתון של הלמ"ס, מוצאים שבבתי המשפט המחוזיים היו 1,135 הרשעות ובבתי משפט השלום 29,499 הרשעות. איך שני מספרים אלו מסתכמים יחד למספר הכולל של ההרשעות? חכו זה לא הכול. נתון נוסף שמופיע שם הוא שבאותה שנה היו 4,864 ביטולים של הרשעות, שהם 13.7% מכל ההרשעות באותה שנה. נו???!!!

ועל דברים אלה, אמר מארק טוויין – "יש שלושה סוגי שקרים. שקרים רגילים, שקרים גסים וסטטיסטיקה".

גוף נוסף שמפרסם נתונים הוא הנהלת בתי המשפט. לפי נתונים לאותה שנה (2008), המצב הוא כזה: בבתי משפט השלום נפתחו 98,149 תיקים (ללא בתי המשפט לתעבורה) ונסגרו 95,550. כמובן, שהמונח "נסגרו" כולל הרשעות, זיכויים ומקרים אחרים של "סגירת תיקים" בבית המשפט, כגון: חזרה מאישום לפני כפירה, עיכובי הליכים ודומיהם. באותה שנה נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 9606 תיקים פליליים ונסגרו 10,657. כאן, התיקים כוללים הן כתבי אישום והן ערעורים ואין באתר הפרדה בין שתי הקבוצות. המספרים של הנהלת בתי המשפט גבוהים מאלו המתפרסמים ע"י הלמ"ס ביותר מפי שניים.

על אף חוסר האפשרות להשוות בין הנתונים של הלמ"ס ובין אלו של בתי המשפט, ברור שנתוני הלמ"ס אינם נכונים, וזה בהמעטה. לפי הנתונים הבאים נראה שאין כל קשר ביניהם ובין המציאות, ונתוני הנהלת בתי המשפט הרבה יותר מדויקים ומציגים תמונה מציאותית.

לפני שנמשיך, עוד מספר נתונים מאתר בתי המשפט: בשנת 2010 נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 8,120 תיקים פליליים ונסגרו 8,398, ובבתי משפט השלום נפתחו 55,894 ונסגרו 60,513. כאמור, בעוד מספר התיקים בבתי המשפט המחוזיים כולל גם ערעורים (ולכן, אין אפשרות לדעת מה מספר כתבי האישום שהוגשו), מספר התיקים בבתי משפט השלום משקף כתבי אישום בלבד, ולפי נתונים נוספים שבידי, הם הנתונים המדויקים. (אכן, שלא כמו הלמ"ס, הנהלת בתי המשפט פרסמה כבר את הנתונים ל – 2010. גם משטרת ישראל עדיין לא פרסמה אותם. אולי כמו בשנה שעברה המשטרה תפרסם את נתוני 2010 במחצית השנייה של 2011, כשכבר כמעט לא יהיו רלוונטיים). אף כי, ב – 2010 הוגשו פחות כתבי אישום והיו פחות הרשעות מב – 2008, אף מספרים נמוכים אלו – גבוהים מ"נתוני" הלמ"ס.

משטרת ישראל פרסמה בדוח השנתי שלה, שב – 2008 הוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. המספר אינו מדויק, כפי שגם המשטרה מציינת, כי ספירת כתבי האישום שהוגשו על ידי המשטרה נעשית במערכת הממוחשבת (ולכן, יחסית מדויקת), ואילו כתבי האישום שהגישה הפרקליטות נספרו על פי התיקים שהמשטרה העבירה לפרקליטות ולא נסגרו. שיטה קצת מוזרה, לא? לא כאשר רוצים להציג נתונים מנופחים של כתבי אישום, כלומר הצלחות. ועוד הערת אגב (שבזמנו כבר כתבתי על כך, אך זה מצחיק עד כדי בכי), בדוח המשטרה לשנת 2009 נכתב כי באותה שנה הוגשו 62,722 כתבי אישום, ואני מצטט "זו עלייה של כ – 3% לעומת 2008". הדעת נותנת שיש ירידה בכתבי האישום במהלך השנים ולא עליה. ולגבי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אם לשיטתם הורשעו כמעט כל אלו שהוגשו נגדם כתבי אישום ומספר היה כ – 35,000, היכן כל השאר?

נתונים שהעבירה המשטרה לכנסת מצביעים שבשנת 2009 היו 44,887 הרשעות (לא כל כך מפורט במסמך, אך כנראה מדובר בהרשעות בכתבי אישום שהגישה המשטרה, ללא כתבי האישום שהוגשו על ידי הפרקליטות). באותה שנה היו 559 זיכויים בתיקי משטרה. באותה שנה, הגישה הפרקליטות 4,910 כתבי אישום, ב – 4,340 היו הרשעות וב – 127 תיקים זוכו הנאשמים (השאר, כמצוין לעיל, חזרות מאישומים, עיכובי הליכים ועוד).

ממצאי מחקר שפורסם בכתב העת 'דין ודברים' ב – 2010 על ידי צבי לקח ואמיר דהאן, מחזקים את מסקנותיי. הם בדקו תוצאות משפטים בתקופה אחת, שבה פורסמו נתונים אלה של בתי המשפט הצבאיים, אך לפי ספירה של אישומים ולא של כתבי אישום (כידוע, בכתב אישום אחד ניתן להגיש מספר אישומים, וזה בדרך כלל המצב). לפי ממצאיהם, 40% מתוך כלל האישומים נמחקו. מהנותרים היו כ – 4% זיכויים ו – 56% הרשעות. מבין כ – 5% מהאישומים שהסתיימו לאחר ניהול משפט (ולא בהסדר טיעון או בהודייה של הנאשם בבית המשפט) היו כ – 30% זיכויים וכ – 70% הרשעות. רוצה לומר, שהדרך הנכונה לבדוק את שיעור ההרשעות והזיכויים היא דרך ספירת האישומים ולא כתבי האישום. הסיבה לכך, היא שרוב כתבי האישום מסתיימים בהסדר טיעון, ולא מנוהלים משפטי הוכחות. בהסדרי טיעון, מוותרת התביעה על סעיפי אישום מסוימים. לכן, שיעור הזיכויים, הכולל את מחיקות כתבי האישום הוא לפחות 20% וכל טענה ששיעור ההרשעות מתקרב ל – 100% רחוקה מהמציאות. לצערנו, פרסום כזה היה חד פעמי ורק במסגרת בתי המשפט הצבאיים.

ברור שנתוני הלמ"ס תלושים מהמציאות. התמונה הנכונה, העולה מהנתונים שהבאתי ומנתונים נוספים, שלא אלאה אתכם בנבירה בהם, היא שמתוך כלל כתבי האישום שמוגשים, כ – 15% (למעשה מעט יותר) נסגרים ללא שהמשפט מסתיים בהרשעה או בזיכוי. זיכויים יש בכ – 5%, והרשעות בלא יותר מ – 80% מהתיקים הפליליים שנידונים בבתי המשפט.

זאת ועוד, השוואה בין נתוני 2008 ובין אלו של 2010 מצביעה על ירידה במספר כתבי האישום המוגשים לבתי המשפט מידי שנה. אם היינו משווים לנתונים של השנים בתחילת העשור הקודם, היינו מגיעים לירידה תלולה מאד. לכן, אפשר לטעון שככלל כתבי אישום מוגשים לאחר שיקול דעת מעמיק (גם אם הוא מוטעה לעתים) ולא כלאחר יד. לכן, גם אין שחר לטענות של עודף פליליזציה של החיים במדינה, כפי שטוענים המתקיפים את המשטרה, את הפרקליטות ואת בתי המשפט. (ייתכנו הסברים נוספים לירידה זו, כגון שחיקת הרמה המקצועית של החוקרים במשטרת ישראל וירידה ביכולתה לפענח עבירות, הסברים שאני לא דוחה).

לסיכום, ברור כשמש שטענות על ריבוי מוגזם של הרשעות מופרכות ומוגזמות בעצמן. אין זאת כי אם הצגה מעוותת של נתונים שגויים, והכול במסגרת מאמצי המושחתים ותומכיהם בממשלה, בכנסת ומחוצה להן, לאפשר להם להמשיך לעשות לכיסיהם הפרטיים, תוך שימוש בסמכויות ובמשאבים שמעמידה לרשותם המדינה לשם פיתוחה של המדינה. יש גופים וגורמים נוספים הטוענים טענות שווא על שיעור הרשעות גבוה מידי, שלא ניתן לטעון שהשחיתות פשתה בהם, אך גם הם אינם תמימים.