מאחורי התנועה עומדים אנשים רבים ונפלאים. חלקם פועלים בשקט ובצנעה. אחד מתומכי התנועה המשמעותיים והענווים הוא ידידינו ד"ר מרטין וייל; אדם הבא מתחום האמנות והניהול שבקריירה הארוכה שלו הפנים את חשיבותם של ערכי איכות השלטון לחיינו בארץ הזאת.

יש לי בן דוד בן 5, קוראים לו רוני. השבוע אמי סיפרה לי שילד בגן של רוני נתפס בעודו לוקח טופי מהארון הפתוח במטבח. מרגע שנתפס, תגובתו הראשונה הייתה "לא רק אני לקחתי טופי!" אחרי שצרח מעט, שאלה הגננת את שאר הילדים בגן, וגם הם הודו שהם לקחו. אותו מאורע גרם לי להיזכר מיידית בראש ממשלתנו הישר וההגון, בנימין נתניהו. נדמה לי שלאחרונה בעקבות איזה תחקיר, התגלו עובדות על מימוני נסיעות של בנימין לחו"ל.

ניתן להניח כי הרוב יסכימו שכאשר ישראלי נותן שוחד לחברה ממשלתית כדי לזכות בחוזה זהו מעשה נפשע ומקומם. אך האם זה גם נכון כאשר אותו מעשה נעשה בחו"ל? לכאורה ישראל אימצה את הכללים המחמירים של המדינות המתקדמות בהצטרפותה לארגון ה – OECD ובאישור האמנה הבינלאומית נגד שחיתות אך בפועל ישראל נמצאת בפיגור רב בהפנמה ובהפעלה של הנורמות המתחייבות. נדמה אף כי קיימת אדישות מסויימות כלפי מעשיהם הלא כשרים של חברות ישראליות בחו"ל. לא כך המצב בארה"ב .

פסק הדין המחייב את מערכת המשפט לפרסם נתונים על פילוח תיקים לפי שופטים מעורר מחשבות קשות על טיב התפקוד מצד אחד של נשיאת בית המשפט העליון (ומנהל בתי המשפט) ומצד שני של היועץ המשפטי לממשלה (ופרקליט המדינה).

לשר עוזי לנדאו שם של אדם ישר אך יושרו והגינותו של אדם, ובמיוחד של איש ציבור, נמדדים לא רק בכך שמעולם לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, אלא בתמיכתו באנשים אחרים שהגינותם מוטלת בספק או בתמיכתו שטובת הכלל רחוקה מהן כרחוק מזרח ממערב ושהריח העולה מהן אינו ריח נעים. * פורסם בבלוג "הרמת מסך

הטענה כי התקשורת צולבת פוליטיקאים על כל פגם קטן, ובכך תורמת לערעור היציבות הפוליטית ומאיימת על הדמוקרטיה, הפכה פופולרית. השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא האם אנחנו כעם, כמדינה חופשית ודמוקרטית מוכנים להכיל את כל אותם מקרי שחיתות, ניצול מעמד שלא לצורך, ניצול מרות, כוח וסמכות שאינם במקום. אם התשובה בלבבותינו היא לא, אין כל בסיס ממשי לטענה הראשונה.