האמת מאחורי 99% הרשעות -אדריכל מיכל ריזל ויוסף זהר – התנועה להפחתת מעמד ההודאה
99%-הרשעה – אין זו אגדה, גם אם לא תרצו. בשנת 2008 הסתיימו בהרשעה 53,324 תיקים מתוך 53,883 הכרעות הדין (הרשעה/זיכוי) בתיקים בהם טיפלה התביעה המשטרתית בשנה זו. זהו לא נתון מקרי: ממוצע התביעה המשטרתית בשנים 2001 עד מחצית 2009 הינו של 98.5% הרשעה. נתוני הפרקליטות דומים; בשנת 2009 הסתיימו בהרשעה בבתי המשפט המחוזיים 1,931 תיקים מתוך 1,958 הכרעות הדין (הרשעה/זיכוי) בתיקים בהם טיפלה הפרקליטות.

הרבה דיו נשפך על הנתון הפנומנאלי – 99% הרשעה במשפט הפלילי בישראל – אבל מעט מאוד על הדרך אשר בה הושגו הרשעות אלו. הפרקליטות מצידה טוענת כי שיעור ההרשעות הגבוה נובע מכך שלבית המשפט מוגשים רק תיקים "מבוססים היטב". יש לבחון, אם כן, מהו אותו בסיס איתן שעליו מסתמכות הכרעות הדין בהתיימרן להרשיע מעל לספק סביר.

מסתבר, שלפחות 85% מן ההרשעות בבתי המשפט המחוזיים (נתון פנומנאלי לכשעצמו) מסתמכות על הודאת נאשם במסגרת עסקת טיעון, מבלי שנבחן בסיס ראייתי במסגרת הליך משפטי. שיעור נוסף מן ההרשעות מבוסס על הודאות הניתנות בבתי המשפט ללא עסקת טיעון פורמאלית, ושיעור נוסף מתבסס על הודאות שניתנו בפני חוקרים ואשר הוכחשו בבית משפט.

פירושו של דבר שרק במספר זעום של הרשעות מתנהל הליך משפטי שעיקרו בירור האמת העובדתית. יש לזכור כי בדין הפלילי בירור האמת העובדתית הוא נדבך שבלעדיו אין לנו שום טעם בכל מערכת המשפט. האינטרס הציבורי הוא שייערך הליך של בירור העובדות כדי לוודא שאנו מרשיעים את האשמים ומזכים את החפים. בירור האמת האובייקטיבית מעל לספק סביר מהווה את תמצית המהות הקיומית, נשמת אפה, של מערכת המשפט הפלילי.

כיצד קרה, אם כן, שהגענו למצב שבו יש אולי מערכת משפט פלילי בישראל, אבל משפט אין? לביטול ההדרגתי של ההליך השיפוטי יש שני הורים: השיטה האדוורסרית (קרי היריבותית) מחד ומעמדה הרם של ההודאה מאידך. ביסוד השיטה האדוורסרית מונחת האמונה שאם כל צד יפעל בכל כוחו להראות את צדקתו, מבין שני הצדדים תצא האמת לאור. בפועל, שיטה זו מייצרת מערכת שבה אף אחד אינו אמון על האינטרס הציבורי של חקר האמת: הסניגור, באופן טבעי, צובר ניקוד על זיכוי, הפרקליטות שואפת להרשעה ואילו לשופט אין סמכויות חקירה. שיטה זו איננה עמידה בפני הודאות, מאחר והודאה באשמה יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט, והשופט הופך לחותמת גומי. מי שחשב, כשאישר את מתכונת עסקאות הטיעון בפסיקה בראשית שנות השבעים, שהן ישמשו רק במקרים ספורים, נחרד לגלות שהן השתלטו על המערכת כולה.

בשנים האחרונות נערכו מספר ניסיונות של משרד המשפטים למסד את עסקאות הטיעון בחקיקה. משימת הניסוח הוטלה על ועדת נאור לסדר הדין הפלילי. ביולי אשתקד ההצעה עברה בקריאה ראשונה בכנסת ובקרוב היא תעלה לדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט. בין המנסחים התגלעה מחלוקת לגבי שיקול הדעת שיש להטיל על השופט כשמוגשת לו עסקת טיעון ע"י הצדדים. המחלוקת הוכרעה על ידי נציגי התביעה והסנגוריה בוועדה אשר העדיפו להגביל את שיקול הדעת של השופטים. בנוסח הראשון של הצעת החוק הוגדר כי תפקיד השופט הוא לוודא שההודאה בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון", ואילו בנוסח הסופי השמיטו את המילה "אמת".

האינטרס של נציגי התביעה והסנגוריה ברור, השאלה היא האם הוא מתלכד עם האינטרס הציבורי? כדאי לזכור שעסקאות הטיעון מבטלות לא רק את המשפט, אלא גם את העיקרון המשפטי המרכזי: "אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר; אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר" (השופט לואיס ברנדייס, 1913). מאחר ורוב ההליך מתבצע בחדרי חדרים, הציבור אינו זוכה לדעת מהו הבסיס הראייתי להרשעה.

כאמור, האינטרס הציבורי שולל עסקאות טיעון מכל וכול. אבל, אם כבר נכפה עלינו הדבר, למצער יש לחייב את השופט לבקר את עסקת הטיעון שגובשה גם מצד האמת שבה, ולברר את הבסיס העובדתי שעליו היא נסמכת. וזאת בניגוד לעמדתם של נציגי התביעה והסנגוריה הציבורית.

—–
מיכל רייזל- אדריכלית, מייסדת התנועה להפחתת מעמד ההודאה.
יוסף זוהר-למיד מחקר במחלקה לכלכלה של האוניברסיטה העברית, פעיל בתנועה להפחתת מעמד ההודאה.
** מאמר זה נכתב בתגובה למאמרו של ד"ר מאיר גלבוע "האגדה של 99% הרשעות", אשר התפרסם בגיליון 26 של התנועה לאיכות השלטון.
1-על פי נתונים אשר התקבלו ממשטרת ישראל ב 26/11/2009 בעקבות בקשה לפי חוק חופש המידע.
2-על פי נתונים אשר התקבלו ממשרד המשפטים ב 7/02/2010 בעקבות בקשה לפי חוק חופש המידע.
3-על פי נתונים אשר התקבלו ממשרד המשפטים ב 16/11/2010 בעקבות עתירה לפי חוק חופש המידע. ראו http://www.meida.org.il/?p=1520