אין דין- אבל יש משכורת לדיין – רנה ברץ

אין דין- אבל יש משכורת לדיין – רנה ברץ
שביתת העובדים הסוציאליים הרעידה את הארץ. רבים באו להזדהות עם המאבק על תנאי העסקתם וגובה שכרם. כותרות העיתונים צעקו ומשיח לא בא- משיח גם לא מטלפן. לאחר מכן, באה שביתת עובדי הרכבות. שביתה שעצרה מדינה שלמה: חיילים מלהגיע לבסיס או לחילופין לבתיהם, עובדים מלהגיע לעבודתם. זאת במדינה שבה מערכת התחבורה ממילא מסורבלת. כשהשביתה עצרה, נשמנו לרווחה. כמה טוב היה שחזר השקט התעשייתי הזה שבו כולנו יכולים להיכנס שוב לחיי הנוחות שלנו. עם כל הכבוד, מאבקים ציבוריים מנפחים לנו את החזה בגאווה, אבל הם לא בשבילנו. לבסוף, באו הרופאים ועצרו שירותים חיוניים של בריאות במחאה על גובה שכרם, מצב מערכת הבריאות ותנאי העסקתם. בתי החולים התנהלו בחצי התורן. אז קפצה לכותרות העיתונים הידיעה כי דווקא בימים נוראים אלו התקבלה החלטה בדבר העלאת שכרם של רבני הערים ללא שום מאבק ומחאה.
*רנה ברץ התמחתה בעבר בדוברות התנועה במסגרת "רוח חדשה".

נכון, מדובר בתוספת של סכום בגובה כ- 3 מיליון, בעוד השינויים האחרים הנדרשים עולים סכום רב יותר. נכון, יש רבנים ותיקים שמרוויחים 6,200 ש"ח לפי ההערכות הנמוכות יותר. נכון, יש בהם כאלו העושים מלאכתם באמונה ונאמנה; כאלו המשרתים את הציבור בישראל בשאלות הנוגעות ליהדות. נכון, אמת ואפילו יציב, שכנותני שירות בתפקידים ציבוריים שכרם בהחלט אינו מהגבוהים במשק. הכל נכון, רק בל נשכח: השובתים מקרב העובדים הסוציאליים, הרופאים ועובדי הרכבות שהוזכרו למעלה היו מייחלים לשכר התחלתי שכזה. בנוסף לכך, מין הראוי שיהיה סדר עדיפויות לחלוקה, קל וחומר כשמדובר ברבני ערים. נגד תפקידם כבר יצאה ביקורת בעבר על חוסר ההגדרה שלו, וכן על חוסר הייעול שבו.
אין ספק שעצם המילה "רבנים" מקפיצה את דעתם של רבים. הם מכילים עולם של תוכן שרבים מתנגדים אליו. אלא שהם, למעשה, אינם האשמים בהעלאת שכר זו. הם רק ביטוי לסדר העדיפויות החולה שלנו כחברה. סדר העדיפויות הזה קובע שאנחנו מעדיפים להישאר אדישים. כמו כן, הוא קובע כי אנחנו מעדיפים לצעוק מהקתדרה על מדיניות הממשלה- ממש כמוני שפחתכם הנאמנה. אנחנו נותנים לכלבים לנבוח ולשיירה לעבור. כלומר, אנחנו מעדיפים שלא לפעול. במקום אנחנו מעדיפים לצעוק האשמות סטריאוטיפיות על אותו מגזר דתי- חרדי.
למעשה, מגזר זה מייצג עצמו נאמנה בממשלה. אולי בצורה נאמנה מדי עד כדי כך, שהוא שוכח להגן על העני והגר, על האלמנה והיתום, על רווחת הציבור הכללי ועל המסייעים בדיני נפשות. עם זאת, אין פלא שסקטור מסוים ירצה לשפר את זכויותיו. ממש כמו סקטורים רבים אחרים הנאבקים לשפר את זכויותיהם, ביניהם חברי הכנסת, עובדי חברת החשמל ועוד רבים אחרים שיש באפשרותם לפעול ביד חזקה. הבעיה איננה בסקטור, אלא בזעזוע של סדר העדיפויות במדינה. אין עוד איזונים בין סקטורים, אלא "חטיפות" מתקציב המדינה. מתוך עיקרון שהחזק יותר בממשלה הוא זה שיגבר. אין דין, אבל בהחלט יש תקציב למשכורת לדיין.
עם זאת, לא רק לדיין, יש תקציב מיותר לחלק. למעשה, בזבוזי הכספים במדינה אינם חזון נפרץ בישראל. במקרה זה, בוזבזו 3 מיליוני שקלים לתקציב השנתי לרבני ערים. במקרה אחר, נעלמו כ-2.5 מיליארדי שקלים בגלל התנהלות כושלת של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת. עוד תגלית הייתה הפרסום על גובה מופרז של הוצאות ח"כים בנסיעות לחו"ל. לבסוף, יש להזכיר את היעלמות אותם הכספים בעקבות עסקאות בעייתיות של המדינה עם בעלי הון כאלו ואחרים. מעל דפי העיתונים, טורחים להסביר לנו ש"הכל זה כסף קטן". אלא כשמגיעים לרווחה, רפואה, תשתיות- דווקא אז הקופה "הקטנה" נגמרת. בדיוק בעת הזו, אין עוד כספים לחלק. מוציאים אחר כבוד צווים לחזרה לעבודה לאותם עובדים של המערכות החיוניות. לפיכך, הם נחשבים כפורעי חוק וסדר. אותו הסדר לא השתבש כשעבר התקציב לרבני הערים. דווקא אז הפגנה לא התקיימה. לא התקיימו גם הפגנות אחרות על שאר ההתנהלויות החולות מיסודן של בזבוזי הכספים במדינה. כך, למעשה, אנחנו אחראיים לכך באדישות שלנו.
אנחנו אלו שמפקירים את גורלנו לידי מאבקים סקטוריאליים בלתי מאוזנים. כל זאת, מתוך צורכי המאבק שלנו לקיום משמעותי. קיום שכולל את זכותנו לראות תכנית ריאליטי מתחילתה ועד סופה. חוסר העניין הזה הוא שמביא לחוסר בהיגיון בסיסי בחלוקת תקציבי המדינה. מדינה שבה אנחנו שמים את הפתק בקלפי ומעדיפים בינתיים לשכוח מהמציאות שמתקיימת אי שם, מחוץ למסך הטלוויזיה. כך אנחנו מתבוננים בחדשות היום בענייני ביטחון. שם אנחנו מביעים דעות בסכסוך הישראלי- פלסטיני, מתעבים את איראן ואוהבים את חיילי צבא הגנה לישראל. מידי פעם אנחנו מוכנים למאבק חברתי קטן מהיר ללא תוצאות. אנחנו נכתוב עליו, נדבר עליו בשיחות סלון, אבל לא נצא החוצה ליותר מזמן קצר. חשוב לא להפריז באקטיביזם הזה. תיקון העולם הזה הוא לא בשבילנו. כך, דווקא במדינת ישראל שנחה על יסודות של יהדות, בה יש מיקום מרכזי לנושא האחריות החברתית, אנחנו הופכים לסמל לניכור לסובב. מעל לכל, אנחנו הופכים לסמל של הניכור לעצמנו.