מנהיגות ואחריות -גיל נעמן
המחאה הציבורית הרחבה של החודש האחרון מציפה , שוב, וביתר חריפות את מושג האחריות של מנהיגי ציבור.
המנהיגות הכלכלית של מדינת ישראל, השתבחה בשנתיים האחרונות על הצלחתה הרבה להשפיע ולנווט את כלכלת ישראל, כך שכל המדדים הכלכליים – תעסוקה, מטבע, יציבות בשוק ההון וכ"ו, מהטובים בעולם. כלומר אנחנו אחראים לכך שהכלכלה יציבה – יפה ואולי גם נכון.
ראש הממשלה מזכיר מעל לכל במה כי הוא בהיותו שר אוצר בממשלות ישראל, אחראי לכך שהיום הכלכלה יציבה – שוב יפה ואולי גם נכון.
אך כיצד אותם אנשים, כאשר פורצת המחאה, מסבירים מעל כל במה שהכשלים הם לא בגללם, אלא בגלל הממשלות לפניהם, ומיד הם אינם מדברים כמי שיש לו אחריות אלא בסגנון של יועצים (כידוע ליועץ אין אחריות על העשייה), והשפה בה הם משתמשים היא: " הממשלה צריכה לפעול…", או "באמת יש עיוותים…." , צריך לטפל בריכוזיות.." "הממשלה צריכה לשנות את מבנה המיסים" וכ"ו.
איך יתכן שהמדיניות הכלכלית שנהגו, תוצאותיה הטובות נזקפות לזכותם, וכישלונותיה שייכים לאחרים.

הבט שני של שאלת האחריות היא הדרישה של הממשלה ממובילי המחאה, תציגו פתרונות, או תציגו דרישות ספציפיות. באם לא נחשוד שמדובר בתרגיל שמטרתו למסמס את המחאה, אזי מדובר בחוסר רצון של הממשלה לקחת אחריות. נושא המחאה ברור – "צדק חברתי" ו "מדינת רווחה". ישבו חכמי הכלכלה בממשלה ויכינו תכנית שתממש דרישות אלו ויציגו אותה לציבור, ושלא ימתינו שהציבור יגיש להם תכנית . צריך רק לדמיין תהליך שבו יישוב המותקף בקאסם יידרש להגיש לממשלה הצעות ודרישות פרטניות לחיסול האיום.
ומנגד מלמדים אותנו מנהיגי המחאה מה זו מנהיגות. היכולת האירגונית ללא משאבי כסף בלתי מוגבלים. היכולת לפתוח את הלב וההקשבה לכלל הקבוצות. היכולת להנהיג אלפי אנשים תוך שמירה על אחדות המטרה וללא גלישה לאלימות. היכולת להתמיד בדרך שנבחרה למרות הלחצים וההכפשות.
לסיכום – אוי לעם שאלו מנהיגיו, ואשרי העם שאלו אזרחיו.