נכון שריבוי שרים וסגני שרים כרוך בהרבה הוצאות, אבל מיעוט אותם נכבדים מציב סכנת הוצאה גדולה יותר (כחצי מיליארד שקל) מאשר 4 שנים של ממשלה רחבה – בחירות. ריבוי שותפים קואליציוניים וריצויים בין היתר באמצעות הענקת משרות רמות לבחיריהם, כמו גם קידום מנהיגי מפלגת השלטון לעמדות כאלה, לאחר חלוקתן למפלגות השותפות, למניעת תסכול בקירבם והרגשת קיפוח, מבטיח את יציבות הקואליציה. לעת עתה גישה זו נראית כמצדיקה את עצמה. אולם לחוסר יציבות של הממשל יש גם חסרון נוסף, אולי חשוב יותר, מעבר להוצאה הכספית. תחלופה תכופה של השלטון פוגעת בתכנון לטווח רחוק של שנים, כיוון שצמרת חדשה של משרד ממשלתי אינה מחויבת ליזמות של קודמתה (ואולי גם לא רוצה להוסיף ליוקרה של זו) , ומחליפה בהרבה מיקרים את המדיניות הקיימת בחדשה, מהלך שכרוך גם בהוצאה כספית.

ביבי ערב טוב, כותב לך אחד, סתם אזרח, לא מהטייקונים וגם לא אחד שזקוק לקצבה. כזה אחד מהאמצע, קם בבוקר, עובד קשה, מתפרנס יפה, משלם 2,500 ₪ על הגן של הבת שלי שהיא בת שנתיים וחצי, אשתי מורה, מרוויחה בסדר – אין תלונות.

המחאה הציבורית הרחבה של החודש האחרון מציפה , שוב, וביתר חריפות את מושג האחריות של מנהיגי ציבור. המנהיגות הכלכלית של מדינת ישראל, השתבחה בשנתיים האחרונות על הצלחתה הרבה להשפיע ולנווט את כלכלת ישראל, כך שכל המדדים הכלכליים – תעסוקה, מטבע, יציבות בשוק ההון וכ"ו, מהטובים בעולם. כלומר אנחנו אחראים לכך שהכלכלה יציבה – יפה ואולי גם נכון. ראש הממשלה מזכיר מעל לכל במה כי הוא בהיותו שר אוצר בממשלות ישראל, אחראי לכך שהיום הכלכלה יציבה – שוב יפה ואולי גם נכון. אך כיצד אותם אנשים, כאשר פורצת המחאה, מסבירים מעל כל במה שהכשלים הם לא בגללם, אלא בגלל הממשלות לפניהם, ומיד הם אינם מדברים כמי שיש לו אחריות אלא בסגנון של יועצים (כידוע ליועץ אין אחריות על העשייה), והשפה בה הם משתמשים היא: " הממשלה צריכה לפעול...", או "באמת יש עיוותים...." , צריך לטפל בריכוזיות.." "הממשלה צריכה לשנות את מבנה המיסים" וכ"ו. איך יתכן שהמדיניות הכלכלית שנהגו, תוצאותיה הטובות נזקפות לזכותם, וכישלונותיה שייכים לאחרים.