חומות של הכחשה- שבת נשיאותית בכלא מעשיהו/ מיכל בן משה
משה קצב, הוא אדם מאמין. הוא מאמין בעיקר בעולם הפנטזיה שבנה לעצמו בו הוא אינו עוד אסיר מן המניין- אלא האסיר מספר אחד!
והאשמה? עלינו.
*מיכל בן משה תלמידת תקשורת שנה ב באוניברסיטה העברית , מתמחה בדוברות התנועה

עם היכנסו של נשיאנו לשעבר הידוע לשמצה לחופשתו הממושכת בכלא מעשיהו, עלו שוב ושוב חששות כי ישים קץ לחיו. אני מוכנה, ברגע זה ממש, להתערב על כל הוני הסטודנטיאלי והמצומצם למדי כי לא כך יהיה הדבר וכבוד הנשיא נטול הכבוד, עוד יקבור את כולנו.
משה קצב, הוא אדם מאמין. הוא מאמין בעיקר בעולם הפנטזיה שבנה לעצמו- עולם בו עובדות לשכתו הן הפקר, בו מדינת ישראל שממנה ניזון במשך שנים רבות כל כך היא לפתע דיקטטורה חשוכה וקונספירטיבית, בו הוא אינו עוד אסיר מן המניין- אלא האסיר מספר אחד!
מר קצב טרם הפנים את עובדת הימצאו אשם. הוא איננו שקרן מצטיין, כמו שרבים מאיתנו נוטים לחשוב, אלא פנטזיונר מחונן שגייס את כל כוחותיו הנפשיים ושכנע עצמו באמת ובתמים כי אינו אשם, כי המציאות הסובבת אותו היא טעות אחת גדולה, אשליה זמנית שלא רחוק היום בו תתפוגג. בעת כניסתו הצהיר קצב: "בתסכול וזעם שמים היום מסתיים מאבק עקוב מדם ללא הפוגה במשך חמש וחצי שנים". מי שמגייס לטובתו בקלות רבה כל כך את השמיים עצמם, בוודאי משוכנע בצדקתו באופן עמוק למדי. כחלק מהפנטזיה הממושכת, על פי הפרסומים בתקשורת, סרב משה קצב בסוף השבוע האחרון להתראות עם משפחתו בלבוש מדי אסיר. ברור ושריר כי קצב מצפה לייחס לפנים משורת הדין בייחוד בתחומי הממשק עם העולם החיצון ורק ניתן לדמיין את דרישותיו בתוך כותלי בית הסוהר.
תפיסתו האליטיסטית והמורמת מעם של זה שהתמנה לנשיאות כנציג הפריפריה המקופחת, היא איננה אשמתו שלו. קצב מפעיל מנגנון הגנה פסיכולוגי הנמשל לציפורניים המחזיקות בכל כוחותיהן בעדן החלון לפני הנפילה. תפיסה זו, גם אינה אשמת בני משפחתו שרק מבצעים את תפקידם, ומעניקים לו תמיכה בלתי נדלית וכר מערסל ותומך המאפשר את המשך קיום הפנטזיה ההרואית של זה שנענש ללא עוול בכפו.
תפיסה זו היא אשמתנו שלנו- עם ישראל, מדינת ישראל ומוסדותיה, כולל בית המשפט העליון ואף התקשורת- שללא הרף ניסו להקל, להבין, להתייחס בעדינות יתרה.
גם לאחר הופעת ראיות חותכות, נשאר קצב בתפקידו עוד זמן ממושך. מדינת ישראל, אותה האשים הנשיא המורשע, בלינץ' אכזרי של חוסר דמוקרטיה, עמדה מאחוריו עד שהוכחה אשמתו מעבר לכל ספק. הביטוי החד ביותר למדיניות זו הינה העובדה כי קצב מעולם לא הודח מתפקידו אלא זכה ל"תקופת נבצרות" שנמשכה עד לתום כהונתו.
בינואר 2007 שודר הראיון השערורייתי של ארז רותם מערוץ 2, שהגדיר מחדש את המונח "תקשורת מגויסת" והמתאים יותר לסין הקומוניסטית מאשר ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בראיון ניתנה לקצב במה רחבה ובלתי מצנזרת לשטוח את טענותיו כתשובות מנומקות לרשימת שאלות "עיתונאיות" שאושרו מראש ע"י דורשי שלומו. הראיון העמיד התלבטות רגשית קשה בקרב הצופים- אל מי יוצא ליבם יותר, המתלוננות שהולבנו פניהן בפני המדינה כולה או שמה אשת הנשיא האומללה שאולצה לעמוד בגאון ליד בעלה הבוגדני ולמלא פיה מים.
גם בית המשפט עצמו הקל על קצב לא פעם- אם בהחלטה לנהל את המשפט בדלתיים סגורות, בדחיית מעצרו בעת התנהלות המשפט ואף ב"זמן ההתארגנות", החורג משורת הדין, שניתן לעבריין המורשע לפני כניסתו לכלא.
לאור כל זאת, ואף "פינוקים" רבים נוספים להם זכה הנאשם במהלך משפטו, אין זה מפליא כי האסיר קצב סבור שהיחס המיוחד שקיבל יימשך בעת מאסרו, ומי יודע אולי אף יביא לחנינתו המוקדמת.
וכעת זהו תפקידנו לתקן את העוול, להסיר את ככפות המשי ולומר לנשיא לשעבר של מדינת ישראל: אדון קצב, בין אם תלבש מדי אסיר, חליפת שלושה חלקים מהודרת או בגדי ליצן- עדיין תישאר חרפתנו לנצח נצחים.