הדרת חיילים/ מיכל בן משה
הציבור הישראלי משלם הון רב בכדי לממן את החרדים, המתנחלים, שרים ללא תיק ומשרדים ממשלתיים שבקלות היה ניתן לאחד, אז דווקא על החיילים, נחסוך כמה שקלים?

*מיכל בן משה, סטודנטית ליחסים בין לאומיים ותקשורת- מתמחה בדוברות התנועה

אחד מהמראות הישראליים ביותר, הוא תמונת חייל במדי א' מקומטים, מחבק את הנשק האישי, ראשו שמוט על חלון האוטובוס וכל הרעש הסובב לא יכול לשנתו העמוקה. אותו חייל, שעבר שבוע, שבועיים או שלושה בשמירות, מעצרים ותורנויות שונות ומשונות, רק מצפה לאותו הרגע בו יהיה בדרכו לאוכל של אמא, לחיבוק של החברה, לבירה עם החבר'ה.
ועכשיו, אנו בוחרים באותו ציבור הנמצא בשיא תרומתו למדינה להיות קורבן לקיצוצים תקציביים ו"התייעלות" מערכתית קלוקלת.

על פי נתוני רכבת ישראל, 18 אלף חיילים פוקדים את התחנות השונות בין 6:00 ל9:00 בבוקר מדי יום ראשון. העומס רב והצפיפות מחרידה ואכן קל לומר כי מתקיימת פגיעה בנוסעיה האזרחיים והמשלמים של הרכבת. לשיטתה של רכבת ישראל, מכיוון שהחיילים אינם משלמים על הנסיעה בכל מקרה הרי זה ברור כי הם הגורם שאותו יש להדיר בכדי לטפל בבעיית הדוחק.
ואני שואלת- האין שלוש שנים או יותר של שירות למען המדינה הן תשלום מספיק?? בעוד בן גילו של חייל משוחרר בכל מדינה מערבית אחרת בעולם כנראה נמצא כבר בעיצומה של קרירה או בתחילת תואר שני לפחות, בעת שחרורו, הישראלי הממוצע עובד 12 שעות ביום בעבודה לא מתגמלת בכדי להתחיל לבסס עצמו אחרי שלוש שנים מהן כנראה לא חסך אגורה. באותן שנים בהם צעירים בכל העולם מתנסים, חווים וטועמים מהכל, הנוער הישראלי מסכן את חיו ומתמודד עם סיטואציות גרוטסקיות וסבוכות מדי יום.

אין בדברים אלה קובלנה על מהותו או חיוניותו של השירות הצבאי. המציאות הביטחונית הקשה במדינת ישראל מחייבת אורח חיים שכזה, ובעיני חשוב לזכור שהשירות הצבאי הוא זכות, אולם קודם כל חובה קיומית. אין לנו ארץ אחרת, והנוער הישראלי ברובו מבין זאת, ולכן עולה השאלה כיצד ניתן לשלול מקבוצה איכותית וחשובה זו את מעט הזכויות וההטבות שמגיעות לה?

גם אם חייל מעוניין "לנסוע לסבתא בחיפה" עלינו לממן זאת! זה המעט שנוכל לעשות.
הציבור הישראלי משלם הון רב בכדי לממן את החרדים, המתנחלים, שרים ללא תיק ומשרדים ממשלתיים שבקלות היה ניתן לאחד, אז דווקא על החיילים, עלינו עצמנו, נחסוך כמה שקלים?
נאמר כבר בתקשורת לא אחת כי צעד זה הוא יריקה בפניהם של החיילים, אולם אני סבורה כי אף מדובר במזוכיזם של החלק הארי בחברה הישראלית. כמו הורה אוהב, אנחנו מוכנים לתת הכל לילדינו אולם לחסוך מעצמנו. בקיץ האחרון התחילה להתגבש ההבנה בקרב הציבור הנושא בנטל כי גם לו מגיע לקבל קצת בחזרה, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להטיב עם חיילנו ולהוכיח לאזרחים התורמים ומשלמי המיסים של מחר שהם בחרו באורח החיים הנכון והערכי.