עולם התקשורת הישראלי נגוע.- מיכל בן משה
עובדת היותו נגוע אינה מפתיעה כי שחיתות, התנהלות לא תקינה וריכוזיות הינן מחלות מדבקות.
נגיפי השחיתות נישאים להם באוויר כווירוס של עונה המתמשכת עוד ועוד, מחסלים אט אט כל חלקה טובה בספרה הציבורית בישראל.
* מיכל בן משה סטודנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית , מתמחה בדוברות התנועה
כמו קרציות מגרדות על גבו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, מתווספות עוד ועוד פרשיות מפוקפקות שגורמות לנו לתהות- האם מספרים לנו את כל האמת?
כמו בעולם כולו ואף יותר מכך, הציבור הישראלי ניזון באופן ישיר מהאינפוזיה האקטואלית אותה מספקת לו תקשורת ההמונים. מהדורת החדשות היומית היא עדיין מדורת שבט תרבותית ולעיתים קרובות למדי אף מככבת במקומות הראשונים בטבלאות הרייטינג. גם העיתונות המודפסת עדיין משחקת תפקיד בהתמכרותו לאקטואליה של עם הספר, ומציגה נתון מרשים ביותר לעידן האינטרנט בו 64.8% מהציבור נחשפים אליה מדי יום.
בשנים האחרונות פוטרו עיתונאים בעלי שם ועקרונות עקב תחקירים שביצעו, טייקונים שסברו ששמם נישא לשווא בכתבות חושפניות דרשו וקיבלו התנצלות פומבית, פורטלי אינטרנט מרכזיים הוזהרו לא פעם על ידי מועצת האתיקה ואנשי תקשורת ותיקים רבים עזבו את התחום שהם אוהבים כל כך כי לא יכלו לשאת עוד את התסכול מכתבות רבות וחשובות שנותרו על שולחן העורך עקב "הוראות מלמעלה".
דברים אלו אמורים להרעיד את הציבור הישראלי, התלוי כל כך בגופי התקשורת, אולם מרביתנו ממשיכים לסמוך בעיניים עצומות על בעלי העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ופורטלי האינטרנט (שהם למעשה מספר אנשים מצומצם מאוד ועוצמתי מאוד). אין זו אשמתו של הציבור, למעשה אין כמעט דרך לדעת על התרחשויות מדאיגות שכאלה, שהרי מרבית הפעמים הן אינן מדווחות באף אחד מכלי התקשורת הנידונים.
מורי ורבי בחוג לתקשורת, מר משה נגבי (פרשן משפטי המתמחה בדיני תקשורת ואביר איכות שלטון בדימוס), פוטר אף הוא בעבר מהעיתון "מעריב" בו כתב במשך שנים, עקב סירובו לכתוב פרשנות משפטית "מוזמנת" על פי בקשתו האינטרסנטית של בעל העיתון, שהואשם בפלילים באותה תקופה. לא פעם במהלך שיעוריו של מר נגבי עלתה למעשה השאלה הרוחבית המלווה את הקורס- האם קיים חופש עיתונאות בישראל?
לממשלת ישראל, כך השכלנו לדעת, יש אמצעים רבים ומגוונים להגבלת חופש העיתונות החל מחוקים מנדטוריים תמוהים שעדיין שרירים וקיימים וכלה בצנזורה הצבאית הכל יכולה. אולם, מכשיר הדיכוי המפתיע והחותך ביותר הוא דווקא העורכים עצמם, הנוטים להטיל צנזורה עצמית גם בנושאים לגביהם החליטו השלטונות שלא להתערב. תופעה זו הולכת ומתעצמת עם התחזקות תופעת הבעלות הצולבת על אמצעי התקשורת ובמשק בכלל. כשבעלי הכוח הם גם בעלי המילה האחרונה בנוגע לקיום או אי קיום זכות הציבור לדעת בנושא מסוים, כיצד נוכל לפקוח עין עליהם עצמם?
עד שמנגנון השליטה הנוכחי ישתנה, ייתכן והתשובה לשאלה האם קיים חופש עיתונאות בישראל תישאר בערפל, ממש כמו מודעות הציבור למתרחש במדינה.