ציונים זה לא הכול- אורית אגמי
הרצון לרצות את ההורים ולהתאים לקודים חברתיים מסוימים גורם לילדים רבים להשתעבד למרוץ בגיל צעיר מדי

כשאני רואה מה הבן שלי לומד בתיכון ברעננה אני מבינה את התסכול שלו * בני נוער נמצאים בפרק מדהים בחיים, שבו הם מתחילים לגלות את המיניות שלהם * לבלות את השנים היפות הללו בלימודים מבוקר עד לילה זה בזבוז

*באדיבות "זמן השרון", מעריב
**הכותבת היא מאמנת אישית מרעננה

תלמידים בבית הספר. אין פרס בקצה המסלול. הפרס הוא הרגע הזה

השבוע הייתה לי שיחה עם הבן שלי, שלומד בתיכון ברעננה, על מרוץ העכברים של החיים.
הוא, בניגוד למה שאני הייתי בגילו, לוקח הרבה יותר בקלות את בית הספר. מבחינתו זה סוג של גן שעשועים. הולכים, רואים בנות, משחקים כדורעף בנבחרת ועל הדרך לומדים. יש שעורים מעניינים וחלק הרבה פחות. בשעורים שמעניינים אותו הוא נהנה וקולט את החומר רק בגלל הסקרנות, את השאר הוא מעביר איכשהו.
כיום מורים רבים עומדים מול הכיתה עם ספר ומקריאים ממנו לילדים שלנו את החומר בצורה יבשה. לאחר מכן מתבקשים התלמידים לשנן את השיממון הזה ולפלוט אותו על דפי המבחן. לימוד כזה ניתן לעשות בגוגל בכלל ובויקיפדיה בפרט, בשביל מה צריך מורה?
אני מבינה את התסכול של התלמידים. ללמוד חומר משעמם זה בבחינת עינוי. ראיתי חומר שהם לומדים באחד המקצועות למבחן. מודה ומתוודה, לא הייתי עוברת את המבחן הזה. הייתי מתייאשת מרוב שעמום בדרך.
בנעוריי היה חשוב לי להוציא ציונים טובים, בעיקר כדי לרצות את אבא שלי. הייתי מצטיינת בכל מקצוע, חוץ ממתמטיקה (בעוונותיי נאלצתי לקחת מורה פרטי וגם אז הוצאתי רק 7 בבגרות).
אחר כך הייתי מצטיינת באוניברסיטה ועם כל הציונים המרהיבים הללו נעשיתי עיתונאית. אבא שלי התאכזב. מבחינתו זרקתי אוצר ובחרתי בקריירה של עיתונות, מה שהיה בעיניו לא יותר מתחביב וחלטורה. אם כך, במרוץ הציונים שלי לרצות את אבי נכשלתי.
בן דודי, שהוא איש טלוויזיה מפורסם, אמר לי פעם: "למדתי באוניברסיטה משפטים כדי לרצות את ההורים שלי. אחרי שסיימתי וקיבלתי את התואר הלכתי לעשות מה שאני באמת רוצה. אם הייתי עושה מה שההורים רצו והופך לעורך דין הייתי אומלל".
בשיחה עם בני שמחתי לגלות שבניגוד להורים שלי ושל בן דודי – הורים שראו בהצלחה של ילדיהם בלימודים חשיבות עליונה – אני העברתי לילדים שלי את המסר שחשוב שיעשו מה שכייף להם, שייהנו מהחיים והנעורים ויהיו מאושרים. תעודת הבגרות חשובה וצריך ללמוד, אבל אין צורך להיכנס למרוץ. הבן שלי אמר לי שכשהוא הולך הביתה אחרים נשארים עד הערב בבית הספר. כשהוא יוצא לים לגלוש לחברים רבים אין זמן לשום דבר חוץ מלימודים.
זה טוב ויפה כשילד עושה את זה כי זה בוער בעצמותיו, לא כך כשמדובר בלחץ שמופעל מהסביבה. הרצון לרצות את ההורים ולהתאים לקודים חברתיים מסוימים גורם לילדים רבים להשתעבד למרוץ בגיל צעיר. אחר כך יהיה להם מרוץ לשלם את המשכנתה, לקבלת העלאה במשכורת, לקבל קידום, בונוס, לקנות אוטו יותר גדול ויותר מגניב. אין לזה סוף.
מצוינות היא ערך חשוב, כל עוד אדם שואף לכך מרצון חופשי ולא מתוך כפייה. ילד שנהנה ממתמטיקה חמש יחידות מסלול מואץ זה מעולה. אם הוא מתקשה זה לא סוף העולם להיות בארבע יחידות וגם לא בשלוש.
ברגע של גילוי לב אמר לי מאמן הכדורעף של הילד שלי שהוא רואה שהילדים נקרעים בין הרצון לספורט שעושה להם טוב ובונה אותם כגברים לבין הצורך לרצות את הסביבה במרוץ לציונים.
החיים זה עכשיו. הילדות והנעורים זמניים וחולפים מהר. בני נוער נמצאים בפרק מדהים בחיים, שבו הם מתחילים לגלות את המיניות שלהם ומלאים באנרגיה לפעילות גופנית ולחיי חברה תוססים.
לבלות את השנים היפות הללו רק בלימודים מבוקר עד לילה זה בזבוז נורא. כשאני רואה ילדים רצים אני חייבת לעצור אותם ולשאול לאן אתם רצים? אין פרס בקצה המסלול. הפרס הוא הרגע הזה.