סמכויות השפיטה – והציבור הרחב- יוסי יעלי
בשנים האחרונות התקשורת עסקה הרבה בנושא של גבולות סמכות השפיטה בהקשר של קונפליקטים בין הכנסת או הממשלה לרשות השופטת. במאמר זה נציג בעיות של השפעת גבולות סמכות השפיטה על הציבור.

בתאריך 20.3.2012 קיים הפרופ' קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ראיון טלביזיוני בערוץ 10 עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרון ברק. בראיון זה הציג הפרופ' ברק כמה ממחשבותיו והסביר מה עומד מאחריהן. כזכור הפרופ' ברק הוביל מהפכה מחשבתית בנושאים שונים בשיפוט כאשר לא קדם לה דיון ציבורי פתוח ולכן נושאים שונים לא מוכרים ולא מובנים לציבור. בין השאר הסביר הפרופ' ברק במהלך הראיון את עקרון המידתיות אשר בוחן את מידת הפגיעה בזכות מסוימת של יחיד או ציבור מסוים מול מידת הפגיעה בזכות אחרת של יחיד אחר או ציבור אחר. המסר המתקבל מאחרי עקרון המידתיות הוא שזכות אינה אבסולוטית, כי לעתים זכויות מתנגשות זו בזו ועקרון המידתיות קובע את נקודת שיווי המשקל הראויה. המאמר כאן עוסק בנושאים שלא מצאו מענה גם לאחר הראיון המדובר:

1. מהו הגבול הסביר לזכות העמידה?
במהלך הראיון הציג הפרופ' ברק עמדה לפיה אין להגביל את זכות העמידה לשם פניה לבגץ. עמדה בלתי מתפשרת זאת סותרת את עקרון המידתיות כפי שיוברר מיד. לציבור יש זכות לקבל מימשל שיכול לתפקד ( בעל יכולת לקבל החלטות ולבצע אותן ). מימשל ברמת מדינה מקבל הרבה מאוד החלטות ובקצב גבוה. תמיד יהיו הרבה אנשים שאינם מרוצים מהחלטה זו או אחרת ולדעתם היא בלתי סבירה. אם אין הגבלה על זכות העתירה שלהם אז סביר לצפות מצב של שטפון בעתירות, ובעקבותיו שיתוק המימשל, כי פורום של 15 אנשים אפילו החכמים והמוכשרים ביותר לא יצליחו להשתלט על העומס. התפשטות השקיפות באינטרנט חושפת התנהלויות במחלוקת בכמות גדולה בהרבה ממה שהיה ידוע בעבר, וניסיון לטפל בכולן על ידי מספר קטן של אנשים ישתק את המימשל ויפגע בזכות הציבור לקבל מימשל גמיש שיכול להגיב בזמן אמת על בעיות. הקונפליקט הזה אינו תיאורטי וכבר מצא את ביטויו במציאות. להלן שתי דוגמאות:
א. בית המשפט העליון נתן פסק דין בענין בית סוהר פרטי רק לאחר 5 שנים וגרם לשיתוק של המימשל בענין הזה ולנזק גדול לקופת הציבור (תוך המתנה לפסק הדין הזכיין המשיך בבניה וכיוון שנחתם עמו חוזה אז לאחר פסק הדין הוא היה זכאי לפיצוי יותר גבוה ).
ב. גם בענין הזכאות להשלמת הכנסה מבטוח לאומי לאנשים בעלי רכב פרטי בית המשפט העליון נתן פסק דין רק לאחר שנים רבות, ופגור זה בעצם מנע מהעותרים לממש את זכותם ( הפסוקה על פי פסק הדין ), כיוון שהחיים אינם עומדים במקום ומחכים. במקרה הזה נפגעה זכות מוכחת של העותרים כי בית המשפט העליון לא שם כל מגבלה על העומס עליו שמושפע בין השאר מהעדר מידתיות של זכות העמידה.
כפי שנאמר לעיל העדר הגבלה על זכות העמידה צפוי לפגוע בזכויות שונות של יחידים והצבור בכלל במידה גוברת והולכת בעתיד, ולכן רצוי לקיים על כך דיון ציבורי שקול. חשוב לציין כי בפורום ראוי של דיון כזה אסור להסתפק במשפטנים בלבד, כי יש בענין זה הרבה אספקטים חברתיים.
להלן דוגמא למגבלה ששמתי על עצמי בשם עקרון המידתיות, כי חשבתי שכך נכון לעשות:
בישראל נשיא בית המשפט העליון אינו מנהל רק את בית המשפט העליון כמקובל ברוב המדינות התרבותיות, אלא גם עומד בראש מערכת השפיטה והוא בין השאר ממונה על השופטים. המנהג לבחור לנשיא בית המשפט העליון את השופט הותיק ביותר בבית המשפט העליון הוא בלתי סביר בצורה קיצונית, כי אין כל קשר בין קריטריון זה לבין דרישות התפקיד (לעמוד בראש המערכת השיפוטית ולנהל אנשים ). כאשר מנתחים את הבעיות הקימות במערכת השפיטה אפשר לראות שחלק גדול מהן קיים כבר שנים רבות, והן לא טופלו כל השנים כיוון שנשיאי בית המשפט העליון בעבר התמקדו בעבודת שיפוט בבית המשפט העליון במקום במשימת ניהול המערכת וגם לא היו בהכרח בעלי כישורי ניהול מתאימים לארגון גדול של אלפי אנשים.
שקלתי להגיש עתירה נגד הנוהג הזה טרם בחירתו של ד"ר גרוניס אבל ויתרתי על כך, כי הערכתי שעתירה כזאת עלולה להכניס את המדינה למערבולת. הציבור הרחב כבר רגיל למצב בלתי ראוי זה וכנראה התיאש משינוי על אף המחיר הנובע ממנו. העובדה שמצב זה מציק לי ( למרות שאין לי ענין אישי ישיר בנושא זה ), לדעתי אינה מצדיקה מערבולת, כי אין סיכוי טוב שמערבולת תוליד פתרון חברתי טוב ( פתרון חברתי טוב מחייב הבשלה ציבורית קודם ליישומו ) אבל עלולה לפגוע בעניינים אחרים ( אולי אפילו חשובים יותר ) שתשומת הלב מוסטת מהם בזמן מערבולת. עדיין הדרך פתוחה בפני לנסות להשפיע לשינוי וכך אני צריך לעשות. לדעתי זאת דוגמא המדגימה מדוע זכות העמידה צריכה להיות מוגבלת. עד כמה? איני יודע, אבל נראה לי שלא נכון מבחינה ציבורית לקבל החלטה ללא דיון ציבורי רחב בענין הזה .

2. מי אמור לקבוע האם החלטה של מימשל היא סבירה?
במהלך הראיון הביע הפרופ' ברק עמדה כי כיוון שמי שמחליט החלטה מימשלית אינו אמור לקבוע אם ההחלטה היא סבירה הרי יש לתת את סמכות ההחלטה הזאת בידי השופטים.
השופטים בישראל אמורים להיות שופטים מקצועיים, ובהתאם לכך הם נבחנים בועדה למינוי שופטים ומתמנים לבסוף. כלי העבודה העיקריים שלהם אמורים להיות ידיעת החוק ופרשנותו. החוק אינו מגדיר מהי החלטה לא סבירה וגם לא קריטריונים לקביעה כלשהי, ואין גם כל הכשרה מקצועית ממוסדת להכשיר אנשים לקביעה כזאת.
במצב חברתי כזה להלן כמה אופציות בידי מי אפשר לתת את זכות ההחלטה בקביעה כזאת:
א. השופטים
ב. אנשים מהשורה ( בדומה לשיטת המושבעים )
ג. אנשים מקצועיים בניהול
ד. מבקר המדינה
ה. קומבינציה של האפשרויות שהוזכרו – למשל כדוגמת בתי דין לעבודה שיושבים בהם גם שופטים וגם נציגי עובדים ומעבידים
החלטה על פתרון חברתי ראוי לשאלה הנדונה צריכה לבוא לאחר דיון ציבורי בנושא. העובדה שהפרופ' ברק לקח לעצמו ולחבריו השופטים בבית המשפט העליון את הסמכות לקבוע קביעות כאלה ללא דיון ציבורי רק מחזקת את קביעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר לנדוי שדרכו של הפרופ' ברק מובילה לדיקטטורה שיפוטית.
מעבר למאבקי כוח בשאלה זאת, שיוכרעו כך או אחרת, האימון של חלק גדול מהציבור במערכת השפיטה נפגע בגלל הקביעה השרירותית שהשופטים הם שיחליטו מה סביר ומה לא. זהו נזק חברתי גדול ויידרש מאמץ גדול לתקן אותו.
הערה: באופצית השופטים המכניזם הארגוני כבר קיים ויש יתרון בכך, אבל בנושא של החלטות סבירות מצויים בציבור הרחב הרבה יותר אנשים מהשופטים, אשר מבינים בכל נושא נתון מהי החלטה סבירה באמת, וכשלון של השופטים בקביעה נאותה יערער את אימון הציבור בהם גם בענינים שיפוטיים הנקבעים בחוק. גם העומס על השופטים הוא סיבה טובה מדוע לא רצוי שיעסקו בכלל בסבירויות של החלטות וישאירו ענין זה למישהו אחר.

3. עד כמה בכלל נכון לתת למישהו זכות עצירה של החלטה מימשלית שמתבררת כשגויה בנימוק שהיא בלתי סבירה?
בניהול עניינים מקובל להשלים עם החלטות לא מוצלחות אפילו אם לאחר מכן הן מתבררות כשגויות. למשל ישנם מקרים שבהם עדיף להחליט החלטה כלשהי ואפילו שגויה מאשר לא להחליט ולמשל להמתין להבשלת החלטה מוצלחת יותר ( לעתים עצם העדר החלטה יוצר מצב חברתי לא רצוי ). מתן זכות לשופטים לעצור החלטות בנימוק של חוסר סבירות פוגעת ביכולת המימשל לשלוט, ובכך פוגעת בזכותו של רוב הציבור לקבל מימשל בעל יכולת שליטה. כנראה שיתכן שיש הצדקה לעצירת החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני כאשר ברור בזמן קבלת ההחלטה שהיא אינה סבירה על פניה, אבל כאמור לעיל לא ברור מיהו הזכאי לבצע עצירת החלטה כזאת. במדינות שונות התפקיד הזה דוקא ניתן לבית הנבחרים, אבל אם כמו אצלנו הוא אינו מתפקד כלל כבקר של הממשלה אין זאת אומרת שהזכות הזאת צריכה להיות מועברת לבית המשפט.

4. מה הקשר בין אימון הציבור לבין קבלת החלטות שאינן שיפוטיות על ידי בית המשפט העליון?
השופט אמור במשפט להיות כפוף רק לחוק אבל בעניני התנהלות הוא אמור להיות כפוף גם לנורמות התנהלות ציבורית מקובלת וכאן יש לציבור בעיה. חלק מהשופטים ( בייחוד בבית המשפט העליון ) מתנהלים מחוץ לאולם המשפט בצורה בלתי סבירה באופן קיצוני, ולכן במיוחד קשה לקבל שדווקא אנשים אלה יקבעו מהי החלטה לא סבירה.
להלן כמה דוגמאות:
3.1 השופטים בבית המשפט העליון הם התומכים העיקריים בנוהג הבלתי סביר לבחור לנשיא את השופט הותיק ביותר. בנוסף לשופטים החברים בועדה למינוי שופטים כתבו שלושה שופטים עליונים בפסק הדין בעתירת התנועה לאיכות השלטון נגד "חוק גרוניס" כי החוק הזה הוא החזרת עטרה ליושנה. כינוי נוהג בלתי ראוי "עטרה" אינו מעורר אימון בשופטים כראויים לקבל את זכות ההחלטה בענין קביעת הסבירות של החלטות.
3.2 כאשר הפרופ' ברק כיהן כנשיא הוא הוביל את חרם השופטים על לשכת עורכי הדין בגין משוב השופטים. לדעת אנשים רבים זאת היתה התנהלות בלתי סבירה בצורה קיצונית ( מתאימה לתרבות של גילדה בימי הביניים ולא לתקופתנו ).
3.3 בזמן ממשלת המעבר הגב' בייניש ושני שופטים עליונים נוספים בועדה למינוי שופטים שיתקו את פעולתה בנימוק שבממשלת מעבר לא ראוי למנות שופטים. כאן צפו שני כשלים:
א. שופט אינו אמור לקבל החלטה שיפוטית הנוגעת לו אישית ואם הוא עושה כן זאת החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני ( וכמובן פגיעה באימון הציבור באישים אלה )
ב. הגב' בייניש הסכימה להתמנות לתפקיד הנשיאה בזמן ממשלת מעבר ולכן גם באופן עניני הטיעון הוא בלתי סביר באופן קיצוני.

התנהלות בלתי סבירה של שופטים מחוץ לבית המשפט מובילה לירידה באימון הציבור במערכת המשפט. אין צורך באמצעים מיוחדים כדי לתקן את המצב ונדרש רק רצון.