הליך המינוי של בכירים בישראל – היכן הגדרת דרישות המשרה? – יוסי יעלי
לאחרונה נבחר מבקר המדינה החדש בבחירות חשאיות בכנסת. גד ליאור כתב בעתון ידיעות אחרונות מאמר בשם "כל אחד יכול" ובו הצביע על כך שבעצם לא מוגדרים הכישורים הנדרשים ממבקר המדינה ולא ברור איך חברי הכנסת מגבשים עמדה בזמן הבחירה. בין השאר המבקר צריך לנהל מערכת ארגונית גדולה ולא נראה שכישוריו למילוי דרישה זאת נשקלו בכלל בעת הבחירה. הסוגיה הזאת רחבה יותר מענין בחירת מבקר המדינה כפי שנראה בהמשך המאמר

בישראל הנורמה החברתית המקובלת היא שמשרות בשירות המדינה אמורות להיות מאוישות בדרך של מכרז פתוח. במכרז מקובל לפרסם את דרישות המשרה, וועדה אמורה לבחון את כישורי המועמדים מול דרישות התפקיד והוועדה אמורה להמליץ על המועמדים הטובים ביותר למי שאמור להחליט. פרט שחשוב מאוד לשים אליו לב היא הנורמה לפרסום בציבור של דרישות התפקיד.

לגבי בכירים קימת ועדת טירקל שבוחנת את התאמתם של בכירים למשרות שאליהם הם מגישים מועמדות אם כי מתקבל הרושם שלא בכל מקרה מונחת לפני הוועדה הגדרה ברורה של דרישות התפקיד. על פי ההתרשמות הועדה בוחנת את התיעוד על הכישורים של המועמד וקובעת על פי תיעוד זה אם הוא מועמד ראוי למשרה הנדונה.

מבקר המדינה ( נבחר על ידי הכנסת ), נשיא בית המשפט העליון ( נבחר על ידי הוועדה למינוי שופטים ) והיועץ המשפטי לממשלה ( נבחר על ידי הממשלה ) ואולי עוד בעלי תפקיד, נבחרים בהליך בחירה שנראה לקוי מיסודו מבחינה ציבורית ( רחוק מאוד מהנורמה החברתית המקובלת למינויים ). כל אחד משלושה בעלי התפקיד שהוזכרו לעיל צריך לנהל ארגון ציבורי גדול ודרישה לכישורים מתאימים למטלה זאת אינה נדונה כלל בעת הבחירה לתפקיד של אף אחד מהם.

לא רק נבחרי הציבור מתעלמים מענין זה אלא גם הציבור הרחב. למשל מענין לקרוא בויקיפדיה על תפקידיו של היועץ המשפטי ושם בין שלל תפקידיו כלל לא מוזכר שהוא אחראי לתפקוד הפרקליטות כגוף ארגוני, וכיום, כאשר בציבור יש אי שביעות רצון בולטת מתפקוד הפרקליטות הוא כלל אינו לוקח אחריות ואומר אני אדאג לשיפור המצב ( ויש לו כל הסמכויות הנדרשות לתיקון תפקוד הפרקליטות ). ועדת שמגר כמעט לא דנה בדרישה ליכולת ניהול של ארגון גדול על ידי היועץ המשפטי לממשלה ( זה מה שקורה כאשר בועדה ציבורית יש ייצוג רק למשפטנים ואין אף אדם בעל רקע בניהול ). מצב די דומה קיים לגבי מערכת השפיטה: ארגון זה פועל באוטונומיה מלאה ללא התערבות של הממשלה ( שר המשפטים ); לנשיא בית המשפט העליון הוענקו בחוקים מספר סמכויות אבל הוא המנהל בפועל של הארגון בגלל האוטונומיה שקיבל ממשרד המשפטים. הוא בכלל נבחר על פי קריטריון אבסורדי של ותק בשיפוט בבית המשפט העליון וכישוריו בניהול ארגון אינם מענינים את חברי הועדה למינוי שופטים הבוחרים בו. במצב כזה לא פלא שיש כשלים רבים במערכת השפיטה ושאימון הציבור בה ירוד. לזכותה של הגב' בייניש יאמר שבפועל לאחר מחצית קדנציה בערך היא הכירה באחריותה וניסתה לקדם שיפורים מינהליים ( למשל קיצור משך דיונים ). יחד עם זאת לא היתה לה הצלחה מרובה כמנהלת הארגון – הרי היא בכלל כיהנה כשופטת רוב זמנה ( ואפילו לא יישבה עם עצמה את אחריות לארגון מצד אחד עם העיסוק בשפיטה מצד שני ). בחירתו של מיכה לינדנשטראוס היתה מוצלחת ביותר כי גם הארגון עבד ביעילות תחתיו ובנוסף הוא הוביל שינויים חשובים במתכונת הבקורת. עם זאת אין הצלחה כזאת מובטחת לעתיד אצל מחליפו.

שינויים בעמדות אצל אנשים בכלל ( ומקבלי ההחלטות ביניהם ) הולכים בקושי. ראשית הציבור צריך להשמיע את התביעה לכך שלקראת מינויים וביחוד בכירים יוגדרו ככל האפשר דרישות התפקיד ( וזה לא חייב להיעשות בהכרח רק דרך מנגנון החקיקה ). בנוסף לכך יש לדרוש ממקבלי ההחלטות שהדרישות האלה יפורסמו בציבור באינטרנט. כמובן שמאנשים בעמדות כל כך בכירות מצופה שיתנו את הדעת על ציפיות הציבור לגבי תפקודם גם ללא קולות קוראים מהציבור, אבל קריאות מהציבור יעזרו לתהליך זה לקרות. חברי התנועה לאיכות השלטון ואוהדיה מוזמנים להשמיע קולם בענין.

יוסף יעלי מאי 2012
.
תגיות: מינוי נשיא בית המשפט העליון,מינוי מבקר המדינה,מינוי היועץ המשפטי לממשלה