על גלידות, וילות וטיסות לחו"ל, אלמוג פלד, מתמחה התנועה לאיכות השלטון

דרישה של לשכת ראש הממשלה להתקין מיטה זוגית בטיסה ייקרה את מחיר הטיסה בלמעלה ממיליון שקלים. נשמע מוכר? כמובן, אבל זה לא מה שאתם חושבים. כי המשפט הראשון לא מתייחס לטיסת רה"מ ללונדון בחודש שעבר, אלא דווקא לטיסתו לפריז במאי 2010, לפני שלוש שנים: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000561481
פחות משנה לאחר מכן, באפריל 2011, שוב דרשה לשכת רה"מ להתקין מיטה כזו בטיסה לברלין, אולם עקב הביקורת הציבורית בעניין בוטל המכרז, והוצא מכרז חדש שלא כלל את הדרישה למיטה. מאי 2013 – העסק שוב מתפוצץ לנו בפרצוף. שוב טיסה קצרה. שלושה ימים לאחר מכן מתפרסמות ההוצאות ההזויות של מעון רה"מ. כל זה שלושה חודשים לאחר פרסום הדרישה לתקציב גלידה בסך 10,000 שקלים.
בכנות, אני לא מצפה מרה"מ לחיות כמו מעמד הביניים. גם אתם לא. מדובר במנהיג המדינה, אדם שמייצג אותנו מול יתר מנהיגי העולם, על כל האחריות המשתמעת מכך. כן, ראש הממשלה זכאי לתנאים טובים מאלה שלהם רוב האזרחים זכאים, כולל בפרטים הקטנים, כולל בגלידה. מאחר והכספים הללו מגיעים מאיתנו, משלמי המיסים, כמובן שזה צריך לקרות בצורה פרופורציונלית ובגבולות הטעם הטוב.
אבל כל הבזבוזים הללו כבר מזמן עברו את הגבול הזה, מה שמעיד על אחת משתי האפשרויות הבאות: או שמישהו לא הבין מה הבעיה, או שלמישהו לא אכפת. מאחר ואני לא מאמין בכל ההתמרמרות בסגנון "הפוליטיקאים רק שומרים על הכיסא ולא מעניין אותם כלום", אני די מאמין שמישהו פשוט לא הבין מה הבעיה. זה לא גרוע כמו לחשוב שלרה"מ לא אכפת מאזרחי המדינה, אבל זה עדיין לא מספיק בשביל לחוות תחושת הקלה. כי אם ראש ממשלת ישראל, בקדנציה השנייה ברצף, עדיין לא מבין את הבעיות מולן מתמודדת רוב האוכלוסייה – איך אפשר להאמין שיטפלו בבעיות הללו?
אבל איך אפשר להבין את מצוקת הדיור כשברשותך שלושה בתים סגורים ומבוצרים? איך אפשר להבין את מצוקת התחבורה הציבורית כשנוסעים ברכבים כהי-החלונות? איך אפשר להבין אנשים רעבים כשתקציב הגלידה לבדו עולה על 800 ₪ לחודש? כמעט אי אפשר, אף אדם שחי בתנאים כאלה לא היה יכול לעשות זאת באופן טבעי. צריך להתאמץ כדי להבין את פשוטי העם כשחיים בתנאים כל כך טובים.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מצפה מרה"מ לשכור דירה, להוציא רב-קו ולנסוע בעצמו לעשות קניות ברמי לוי (שוב – גם אתם לא). אבל אני כן מצפה ממנהיג שיבין את המצוקה שעוברת על העם שלו, ישאף לטפל בבעיה, וכן – יהווה דוגמה אישית לו, ליתר נבחרי העם ולעם עצמו. ואם בכל זאת המנהיג לא מבין את העם שלו, מישהו צריך להעיר אותו. "הוא לא יודע שהוא לא יודע", ואם אף אחד לא יגיד לו הוא עדיין לא יידע. מי צריך להעיר אותו? האזרחים. אנחנו. אתה ואני.
כל זה הכעיס אתכם? תפעלו. אל תחששו. זה לא פשוט, אבל זו חובתנו וזכותנו. אנחנו הבוחרים, לנו חייבים הנבחרים דין וחשבון. סטודנטית מן המניין כמו אוריאן ויצמן הצליחה (יחד עם התנועה לחופש המידע) להשיג את הוצאות מעון רה"מ והקימה קול צעקה בארץ. גם אתם יכולים. אם זה מה שצריך לעשות כדי להפסיק לקרוא את הכותרות המכעיסות האלה על בזבוז כספי המיסים שלנו, אם זה מה שצריך כדי שהכספים הללו יגיעו למקומות הנכונים – זה מה שנעשה.