צבי בר,טור שהתפרסם במקור ראשון,רות מרגולין דוברת התנועה

צבי בר,טור שהתפרסם במקור ראשון,רות מרגולין דוברת התנועה

ככל הנראה, לאחר שהבין לאן נושבות הרוחות מכיוונו של בג"ץ, החליט השבוע צבי בר, ראש עיריית רמת גן, להתקפל ברגע האחרון והודיע כי לא יתמודד בבחירות הקרובות על ראשות העיר. השופטים, בביטויים הנוקבים אותם השמיעו, ציירו את הנתיב להשבת כבודו האבוד של שלטון החוק, והפיחו רוח חיים בעקרון אמון הציבור, לפיו רשות מנהלית היא נאמן הציבור ומשרתו.

צבי בר אינו ראש העיר היחידי נגדו הוגשו כתבי אישום חמורים. האחרים עדיין ממשיכים לכהן בתפקידם: כנגד זוהר עובד, ראש עיריית טבריה, תלויים ועומדים שני כתבי אישום; יצחק רוכברגר, ראש עיריית רמת השרון; נגד שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית, הוגש כתב אישום בעבירות של שוחד והוחלט על הגשת כתבי אישום נוספים נגדו בכפוף לשימוע. לרשימה המפוקפקת הזו מצטרפים גם חיים אביטן, ראש עיריית חדרה; יוסי בן דוד, ראש עיריית יהוד-מונוסון; יצחק עידן, ראש עיריית אלעד וראשי ערים נוספות שנגדם צפויים כתבי אישום, בכפוף לשימוע. בידי מועצות הרשויות נתונה הסמכות להפסיק את כהונת ראשי הערים בשל "התנהגות בלתי הולמת". אך נבחרי הציבור שותקים, וראשי הערים ממשיכים בתפקידם וחלקם אף נערכים לשוב ולהתמודד במערכת הבחירות הקרובה, בעוד כשלושה חודשים.

חשוב לציין כי, אין בהוראות הדין הוראה מפורשת המתייחסת למקרה שבו מוגש כתב אישום נגד ראש עירייה מכהן. יחד עם זאת, לאור פסיקות רבות ועקביות לאורך השנים, נקבע באופן מפורש כי, העדרן של הוראות מתאימות, אינו מייתר הפעלת שיקול דעת על ידי רשויות המנהל, במקרים בהם מוגש כתב אישום כנגד נבחר ציבור או עובד ציבור. במקרה צבי בר, כמו גם במקרים נוספים, ברור כי על מועצת העירייה והממונה על המחוז במשרד הפנים היה לפעול לטובת הציבור ולהדיח את ראש העיר מתפקידו אך אלו בחרו בדרך של חוסר מעש. היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין, נכנס בעובי הקורה והגיש חוות דעת לפתחו של בית המשפט שבו הדגיש, כי החלטת מועצת העיר, שלא להעביר את ראש העיר בר מכהונתו, הנה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני ומחייבת התערבות שיפוטית. ואכן, בית המשפט הבהיר בדיון, כי זוהי התנהלות שהציבור אינו יכול או צריך לקבל. גם עמדת התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) היא, כי מצב עניינים זה הנו בלתי נסבל, בלתי סביר ואינו עולה בקנה אחד כלל ועיקר עם אחד העקרונות המרכזיים של שיטת המשפט שלנו – ההגנה על אמון הציבור.

לפני בית המשפט העליון עומדות שתי קבוצות של אינטרסים המתגוששות על הבכורה: על כף המאזניים האחת, האינטרס החשוב והחיוני של שמירה על אמון הציבור בנבחריו ובמוסדותיו, בוודאי כאשר מדובר בחשדות כה חמורים שנעשו על ידי ראש הרשות במסגרת תפקידו, לטובתו האישית ובזיקה הדוקה בין תפקידו והעבירות שביצע. על כף המאזניים האחרת מונחת חזקת חפות ראש העיר. הגשת כתב האישום, עוד בטרם נשלם ההליך וניתנה החלטה, אין בה כמובן הכרעתה בשאלת חפותו או אשמתו של ראש העירייה, וזוהי עובדה בעלת משקל כבד. יחד עם זאת, המשקל המכריע צריך לעמדתנו להיות, לטובת אמון הציבור.

חשוב לזכור כי העיריות, במקריהם של ראשי הערים נגדם הוגשו כתבי אישום, מהוות "זירות פשע". זירות אליהן ראש העיר, המואשם, חוזר בכל יום וממשיך לנהל את ענייני העיר. ראש העיר המואשם ממשיך לקבל החלטות לאן יועברו תקציבים, ממשיך לנצח על מכרזים וממשיך לתת הוראות לכפופים לו. במהלך ניהול המשפט, עשויים חלק מן העובדים לקבל זימון להיות עדים בבית המשפט. לא קשה להעריך את מערכת האימה שחווים אותם עובדים והיא מציבה בספק גדול את יכולתם להתבטא בפומבי או לקבל החלטות שטובת תושבי העיר במרכזן. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא יכולתו של ראש רשות, שנגדו הוגש כתב אישום, לתפקד כהלכה. נבחר ציבור, שכל כולו עסוק בחקירות, שכל כולו עסוק בבית המשפט – כיצד יוכל לתפקד כראש עיר במשרה מלאה?

מפרשת בר שנדונה בבית המשפט אנו למדים, כי הגשת כתב אישום חמור נגד ראש עירייה, קל וחומר עת מדובר בהגשת כתב אישום בגין עבירת שוחד, אינה עולה בקנה אחד עם בסיס שליחותם של ראשי העיר כנבחרי ציבור, נאמניו של הציבור. יש לראות, אם כן, בהחלטה של ראשי העיר שלא להתפטר, החלטה בלתי סבירה בעליל אשר פוגעת פגיעה קשה באמון הציבור בשלטון המקומי.

חשוב לזכור כי משרת ראש עירייה היא המשרה הבכירה ביותר בשלטון המקומי. ראש עירייה צריך להוות חוד החנית של התקינות הציבורית, וכל העיניים נשואות אליו. ראשי העיריות מהווים דמות לחיקוי ומחייבים ברמה אתית מיוחדת וייחודית. מקום בו נושא המשרה מנהל את הקופה הציבורית ואמון על מערך של פיקוח, אכיפה וענישה, הרי הדרישה האתית הבסיסית הנה שלא יהיה חשוד בעבירות קשות שהוא האמון על מיגורן ועל המלחמה בהן. תוצאות הדיון בבית המשפט, יחד עם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, פותחים בפני הציבור את האפשרות לעמוד על זכותו לתת אמון בנבחריו ובפעולותיהם.