המחסום האחרון לשחיתות, משה נגבי

היה ראוי שהתושבים ידיחו בהצבעתם את ראשי הערים הנאשמים בשחיתות. אך מאחר שהדבר לא נעשה, לבג"ץ אין ברירה אלא להדיחם בעצמו, גם לאחר בחירתם מחדש. זו לא רק זכותו וסמכותו החוקית, זו חובתו הערכית והמוסרית. כפי שכתבה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, "כלל לפיו נבחר ציבור מחוסן מהעברה מכהונה עלול להביא לשחיתות מידות שמדינת ישראל הדמוקרטית איננה יכולה להתיר". והרי ההגנה על הדמוקרטיה גם, ובעיקר, מפני כוחו הבלתי מרוסן של הרוב השולט, היא תכלית קיומו של הבג"ץ.
הבלגה והשלמה עם בחירת המושחתים לכאורה כמוה כהנפת דגל לבן מצד מערכת המשפט במאבקה הקריטי נגד השחיתות השלטונית. אסור לשכוח שכמה מן העדים הפוטנציאליים נגד ראשי הערים עשויים עדיין להיות תלויים בעירייה לפרנסתם. הנאשמים עלולים איפוא לנצל את המשך שלטונם במנגנון העירוני כדי לשבש את ההליכים הפליליים נגדם. מי שלא בחל בניצול השררה להתעשרותו האישית, לא יבחל בוודאי בניצולה על מנת להימלט מאימת הדין.
"הרוב הוא הריבון בדמוקרטיה" טוענים ראשי הרשויות שהוגשו כתבי אישום נגדם. אך ההיסטוריה מלמדת שההשחתה המפלצתית ביותר של משטרים דמוקרטיים אירעה כאשר הרוב השתמש בכוחו כדי להציב את הכרעותיו ואת נבחריו מעל לחוק ובעיקר, מעל ערכי המוסר. לכן חייבת מערכת המשפט לסכל בעוד מועד כל ניסיון לניצול מושחת ומשחית של כוח הרוב והכרעותיו. סיכול כזה של רצון הרוב איננו פגיעה בדמוקרטיה, אלא הגנה חיונית עליה. כך נהגה, למשל, מערכת המשפט בארצות הברית כאשר כפתה הר כגיגית על תושבי הדרום הגזעני, לחדול מהפרדה כלשהי בין לבנים לשחורים. לא היה שום חוק שאסר על ההפרדה הזאת, וכמו כתבי האישום נגד שלמה לחיאני ושות', הכתם המוסרי שכרוך בה לא הפריע לרוב התושבים. אך זה לא מנע כאמור מבית המשפט העליון להתעקש על הסרתו של הכתם.
על העיתונות להודות בכך שהיא נושאת באחריות לאטימות המוסרית שנחשפה בהצבעתם של תושבי בת־ים, רמת השרון ונצרת עילית. למרבה החרפה, לעתים אף היא עצמה שותפה לאטימות הזאת. הרי כמה פרשנים פוליטיים בכירים הם שהנחילו לקוראיהם ולצופיהם את הגישה הצינית הגורסת שבפוליטיקה המטרה מקדשת את האמצעים. אלה אותם פרשנים שקראו להימנע מהחקירות בחשדות החמורים נגד ראש הממשלה אריאל שרון, בנימוק שפירוק התנחלויות חשוב יותר מביעור השחיתות השלטונית, ושעודם מייחלים בערגה לשובו של אהוד אולמרט לצמרת ומדברים בשבח מנהיגותו, למרות הרשעתו הטרייה בפלילים. ואם לפרשנים כוכבים מותר לצדד בשובו של ראש ממשלה הנגוע בשחיתות רק משום שהם מרוצים ממדיניותו, מדוע שאזרח מן השורה לא יבחר בראש עיר המואשם בשחיתות כאשר הוא מרוצה מביצועיו?
קהות החושים המוסרית בציבור, הניזונה מן הציניות הרווחת בתקשורת, הותירה את בג"ץ חשוף ומבודד במערכה על טוהר המידות הציבוריות. לכן חיוני כעת שבעתיים לבלום את יוזמות החקיקה שנועדו לקצץ בסמכותו ולפגוע בנחישותו. עיתוי העלאת ההצעה לבטל את עקרון ה"סניוריטי" בבחירת נשיא בית המשפט העליון איננו מקרי – הוא נועד למנוע מהשופטת מרים נאור להתמנות לנשיאה עם פרישתו של השופט גרוניס.
כבר כאשר הרשיעה את אריה דרעי בשלהי המאה שעברה, עמדה נאור על הסכנה הממארת שבמתן שררה למושחתים. לכן לא הופתעתי מנחישותה להדיח את ראשי הערים, ומהבהרתה כי לא יזכו לחסינות בגלל בחירתם המחודשת. ואולם, הנחישות הזאת היא לצנינים בעיני הפוליטיקאים וגורמת להם לפעול לסיכול קידומה. הם מעדיפים נאשמים בשחיתות בראשות ערים על פני לוחמת מובהקת בשחיתות בראשות בית המשפט העליון.
ידועה היטב אזהרתו של לורד אקטון, כי כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין. נחישותם של מרים נאור ועמיתיה בבג"ץ הם כיום המחסום האחרון מפני הפיכת כוחו של השלטון למוחלט ולמושחת לחלוטין.

הכותב הוא הפרשן המשפטי של קול ישראל
(פורסם במדור דעות בעיתון הארץ, 29/10/2013)