התקבל פס"ד בתיק "קרקעות המלח"

לאחר עשור, צו ביניים וצו על תנאי כנגד המדינה, פסק היום בית המשפט העליון וקבע כי העתירות השיגו את מטרתן והובילו לשינוי במדיניות הקרקעית של מנהל מקרקעי ישראל. הוצאות בסך 50,000 ₪ נפסקו לטובת התנועה לאיכות השלטון
מתוך פסק הדין: "העתירות השיגו את מטרתן והובילו לשינוי במדיניות הקרקעית של מינהל מקרקעי ישראל. אף שלא הוגשו בעניין זה כל נתונים, אין ספק כי בניהול העתירות הושקעו משאבים לא מבוטלים. אין גם ספק כי חוות הדעת שהומצאו במסגרת העתירות וכתבי הטענות שהוגשו במהלכן היו כרוכים בעלויות ממשיות. בנוסף לעתירות המקיפות והמפורטות, נדרשו העותרות להגיש תגובות רבות, לא מעט מהן בגין בקשות דחייה מטעם המשיבים, במהלך תקופה מצטברת של כעשר שנים. לאור דברים אלו, סבורני כי ההשקעה מצד העותרות הייתה מתבקשת וחיונית למהלך ניהול העתירות לאור מהותן ובהתחשב בתוצאה שהושגה בסופו של יום.
לאור כל המתואר, באתי לכלל מסקנה כי העותרות זכאיות לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. המדינה וכן חברות המלח ישלמו בנפרד לתנועה למען איכות השלטון ולחברה להגנת הטבע סך של 25,000 ש"ח, כך שהסכום הכולל לתשלום לשתי העותרות הוא 100,000 ש"ח, אשר יתחלק ביניהן באופן שווה."
עו"ד צרויה מידד לוזון, היועצת המשפטית בתנועה לאיכות השלטון: "ככל שהעתירה לא היתה מוגשת, או שלא היו ניתנים בה צו ביניים וצו על תנאי, או שלבקשת המדינה היתה העתירה נמחקת לפני שנים. הרי שניתן להניח, שבדרך זו או אחרת, חברות המלח היו פועלות למימוש ההסכם ובעלי השליטה בהם היו נהנים מרווחי הזכויות וההטבות המופלגות שהוענקו להם בו על אלפי דונם של מקרקעי ציבור.
התנועה לאיכות השלטון מתכוונת להמשיך ולפעול למצוי זכויות הציבור בקרקעות הנ"ל, נוכח האינדיקציות בדבר הפרות חוזי החכירה על ידי חברות המלח (אינדיקציות שנראה כי לא נבחנים כראוי) ונוכח תוצאות ההליך הפלילי כנגד מר דני דנקנר ומר יעקב אפרתי, לכשיסתיים."
רקע על העתירה
העתירה הוגשה ע"י התנועה לאיכות השלטון, ע"י עו"ד אליעד שרגא, ברק כלב, נילי אבן חן וצרויה מידד-לוזון, לפני למעלה מעשור שנים, לאחר שמועצת מקרקעי ישראל אישרה הסכם בינה לבין חברות המלח. ההסכם העניק לחברות המלח, הטבות חסרות תקדים, חריגות במהותן ובהיקפן בשטח של כ – 2000 דונם, אשר הוחזק בידיהם, על פי חוזי חכירה, לצורך בריכות מלח.
צו הביניים, שהוצא בעקבות עתירת התנועה לאיכות השלטון, מנע לאורך כל השנים, את מימוש ההסכם בשני אופנים. האחד, צו הביניים הבטיח, כי חברות המלח לא יוכלו לממש את ההסכם, באופן חד צדדי, נוכח שיטתם כי אין כל צורך באישור שר האוצר. השני, צו הביניים ועצם קיומה של העתירה, תלויה ועומדת, הבטיחו, כי לא יאושר ההסכם וימומש במחטף מבלי התנועה לאיכות השלטון והציבור בכללו יוכלו להיות מודעים לכך בזמן אמת ולעמוד על זכויות הציבור. הגשת העתירה ומתן צו הביניים בה, הם שאפשרו בסופו של יום את ביטולו של ההסכם השערורייתי, שאישר המינהל בניגוד לחובותיו ולאינטרסים של הציבור.
במשך למעלה מעשור, בחרה המדינה להתעלם מטענות התנועה לאיכות השלטון, מסימני השאלה ומן הנורות האדומות שזעקו בהבהובם מעל ההסכם, ולא מצאה לנכון, לבטלו, לקבוע מדיניות ראויה ולרדת לשורשם של כשלים שאפשרו את גיבושו ואישורו במינהל. רק עת התפוצצה "פרשת הולילנד", צצו כספיחים לה, החשדות בעניין השוחד, שעל פי האישומים הפליליים התלויים ועומדים להכרעת בית המשפט, עמדו בבסיס ההסכם שבגינו הוגשה עתירה זו.
הסעדים המקוריים שהתבקשו בעתירת התנועה לאיכות השלטון מולאו וההסכם בין המינהל לבין קרקעות המלח בטל ומבוטל ומקרקעי המדינה המוחזקים על ידי גורמים פרטיים בחוזים עתירי שטח, אינם עוד הפקר.