תגובת המדינה בבג"צ הדולפינריום מוכיחה: המדינה מתעקשת למסור לבעלי הדולפינריום נכס ציבורי, ללא מכרז, בלי שום הצדקה

כ"ז בסיון תשע"ז, 21.6.17
הודעה לתקשורת
תגובת המדינה בבג"צ הדולפינריום מוכיחה: המדינה מתעקשת למסור לבעלי הדולפינריום נכס ציבורי, ללא מכרז, בלי שום הצדקה
רקע
התנועה הגישה בדצמבר 2016 עתירה כנגד הסכמת רשות מקרקעי ישראל ( רמ"י) ל"עסקת הדולפינריום" –עסקת חילופי קרקע ("איחוד וחלוקה בהסכמה") במסגרתה החברה שרכשה את הדולפינריום, "השער לישראל", מוותרת על זכויותיה במתחם הדולפינריום הנטוש ובתמורה מקבלת על מגש של כסף זכויות במגרש סמוך ממזרח, מהנדירים והיקרים בישראל, ובו זכויות בנייה בהיקף של עשרות אלפי מ"ר לבניית מיזם נדל"ן מניב ("מתחם העירייה").
טענת התנועה היא שרמ"י, כרשות הממונה על נכסי הציבור, הייתה מחויבת לעשות כל שביכולתה כדי לשווק את מתחם העירייה במכרז כדי למקסם את הרווח לקופת הציבור, ובד בבד לפתח את מתחם הדולפינריום כשטח ציבורי פתוח תוך פיצוי היזם בסכום שווה ערך לשוויו. בעתירה צוין שההפרש בין שווי המתחמים מגיע לכ-814,000,000 שקלים, לפי שומה מ-2014 שהייתה ביד התנועה. לפני מספר שבועות קיבלה התנועה (במענה לבקשת חופש מידע) שומה עדכנית שנערכה למתחמים ב-2016, ומתברר שההפרש בין המתחמים גדול אפילו יותר ממה שהיה ידוע בעת הגשת העתירה – למעלה ממיליארד שקלים (!).
התנועה חשפה בעתירה את הסיבה הנסתרת להתעקשותה של רמ"י לקשור בין שני המתחמים הסמוכים (בעסקת "איחוד וחלוקה"): חששה של רמ"י שאם ישנו את ייעודו של "מתחם העירייה" משטח ציבורי לשטח סחיר הדבר יוביל לתביעות מצד תושבי שכונת מנשייה בדרישה שהקרקע, אשר הופקעה מהם לפני עשרות שנים ("מתחם העירייה") – תושב להם. לכן היה חשוב לרמ"י לקשור בין המתחמים, ולבצע מעין "הצרחה" של הייעודים: הייעוד הציבורי יועבר לדולפינריום והייעוד הסחיר יועבר למתחם העירייה – כל זה על מנת לחמוק מהשבת הקרקע או תשלום פיצויים למופקעי מנשייה.
התנועה הראתה בעתירה שבפברואר 2010 חל שינוי נסיבות דרמטי: נכנס לתוקף תיקון לפקודת הקרקעות, שיצר התיישנות על הפקעות ישנות, וכבר לא הייתה שום מניעה לשנות את ייעוד מתחם העירייה לייעוד סחיר באופן חוקי, ללא צורך בפיצוי תושבי מנשייה. לטענת התנועה, ספק אם הקשירה הלא עניינית בין המתחמים, רק כדי להתחמק מפיצויים לתושבי מנשייה, הייתה חוקית בזמנו – אבל מכל מקום, מרגע שממילא תושבי מנשייה לא היו זכאים לפיצויים על שינוי ייעוד מתחם העירייה, כבר לא הייתה כל הצדקה לקשור בין המתחמים והרשויות היו מחויבות "לחשב מסלול מחדש".
אתמול (19.6.17) הגישה סוף סוף המדינה את תגובתה לעתירה, לאחר כמעט חצי שנה מהמועד המקורי שנקבע לה, ולאחר שהתבקשו לא פחות משבע דחיות. תגובת המדינה מוכיחה את טענותיה של התנועה: המדינה מודה שברקע לקשירה בין שני המתחמים היה חשש מפני הצורך להשיב את מתחם העירייה למופקעי מנשייה; וחשוב מכך – המדינה מודה כי החל משנת 2010 הנימוק הזה חסר כל רלוונטיות.
תגובת המדינה לא נותנת אף תשובה משכנעת לשאלה הפשוטה: אם כבר בפברואר 2010 נפלה ההצדקה המקורית למתווה העסקה – למה חודשיים לאחר מכן רמ"י התניעה מחדש את העסקה (שבאותו שלב הייתה בהקפאה עמוקה)? למה המשיכו לקדם אותה מאז במשך שנים? ולמה רמ"י חתמה על טבלת ההקצאות של תוכנית האיחוד והחלוקה ביוני 2015, כאשר כבר היה ברור שהעסקה בלתי סבירה בעליל לאור ההפרש העצום בשווי המתחמים?
המסקנה העגומה היא שרמ"י המשיכה לקדם עסקה חסרת כל היגיון, תוך התעלמות מחובת המכרז, פשוט "מכוח האינרציה". תגובת המדינה לא מתייחסת ולו במילה אחת (!) לחובת המכרז שחלה על רמ"י בשיווק קרקעות הציבור כדי להשיא את ההכנסות לקופה הציבורית – ומתייחסת לעסקה כאילו מדובר בעסקה בין גופים פרטיים, שכל מה שחשוב בה זה חלוף הזמן והמשאבים שכבר הושקעו. תגובת המדינה לא מתייחסת במילה לעובדה שנוצר פה תקדים מסוכן, שיעלה את תג המחיר של מתחמים נטושים שהבעלים רובצים עליהם תוך ניסיון לסחוט מהמדינה זכויות בנייה.
מצער לראות שהמדינה עודנה מסרבת להכיר בטעויות הרבות שנפלו בהתנהלותה, ובנזק העצום שנגרם מהעסקה האומללה שהיא התעקשה לקדם, מעבר לכל היגיון ובניגוד לדין. אנו מקווים שבית המשפט יבין את גודל הכשלים שנפלו בהתנהלות המדינה, ויורה על הסעדים שהתבקשו בעתירה.