שינוי חוקי המשחק-איציק פזואלו
השיח הציבורי בחודשים האחרונים סוער לנוכח שורה של הצעות חוק שנויות במחלוקת. ריבוי הצעות החוק כמכלול מעוררות דאגה עמוקה מפני התפשטות גוברת של השררה והשלטון . כחוט השני עובר בין הצעות החוק מוטיב המעיד על אסטרטגיה רבתי לשנות את חוקי המשחק כך שיטיבו עם הרוב וינציחו את עליונותו. כשבחוץ משתולל נוער משולח רסן, קשה להתעלם מהאווירה הציבורית שנוצרה בתקופת הכהונה של הממשלה הנוכחית, שאומנם מגנה בתוקף את הפגיעה בשלטון החוק אך במידה לא מבוטלת היא גם שתרמה לבריחת השד מהבקבוק. מקבץ הצעות החוק מובא להלן כמקשה אחת ומשרטט תמונה עגומה.

* איציק פזואלו סטודנט שנה ג בתקשורת ויחסים בנלאומיים באוניברסיטה העברית מתמחה בדוברות התנועה
הכנסת הנוכחית שבה מפגרת הקיץ נמרצת מתמיד. בחסות הקיפאון המדיני ובכלל, מפנה ממשלת נתניהו את מירב מאמציה לתכנון אסטרטגי יסודי: הכנת תנאים נוחים בהרבה לקראת הכהונה הבאה. ההיגיון הוא פשוט: טשטוש ההפרדה בין הרשויות דרך פוליטיזציה של מערכת המשפט, הרתעת העיתונות החוקרת החלשת החברה האזרחית והנצחת שליטת הרוב תוך רמיסת זכויות מיעוטים תרסן קולות אופוזיציוניים ותסיר חסמים מפני ההתפשטות של השלטון והשררה. במצב עניינים זה, תיהנה הממשלה מסביבה אוהדת בהרבה שתאפשר לה לקפוא על שמריה – באם תחפוץ בכך- ללא כל הפרעה.
יוסי ורטר מעיתון "הארץ" כתב כי נאומו של נתניהו במליאת הכנסת בעשרים ושלישי בנובמבר חושף את ההיגיון שמאחורי ההתנהלות התחיקתית של ממשלתו. לדבריו, בסביבת ראש הממשלה תופסים את כהונתם הנוכחית במושגים משיחיים המבקשים לשנות סדרי עולם, לעצב מחדש את פני החברה, התקשורת והמדינה בכלל, בבחינת "מה שלא נעשה כאן 64 שנים, נעשה בקדנציה הנוכחית".
במה אמורים הדברים? ריבוי הצעות החוק מעוררות המחלוקת מתקבצות לכדי מכלול המדאיג הרבה יותר מכל הצעה לגופה. אמת, חלקן סוכלו על ידי נתניהו באופן אישי, לאחר שהסערה שעוררו הרחיקה הרבה מעבר לגבולות מדינת ישראל או לחילופין משום שגם נתניהו עצמו הבין שהן לא יעמדו במבחן בג"צ. ועם זאת, חלק ניכר מהצעות החוק מטפס במעלה הסולם הבירוקראטי הנדרש לאישורן- אחדות מהפעמים תוך תחושת דחיפות המקצרת עבורן את המסלול המקובל- ונדמה כי דבר לא יעצור בעדן מלשנות את נורמות המשחק ואף את כלליו היסודיים ביותר.
כלל ידוע בתיאוריות ארגוניות אומר כי טבעם של ארגונים להתפשט כדי לצבור עוצמה. לא בכדי, החשובות שבאבני היסוד הדמוקרטיים הן עקרון הפרדת הרשויות, קיומה של תקשורת נשכנית ("כלב שמירה"), וביסוסה של חברה אזרחית חזקה ופלורליסטית. עבור שלוש העקרונות, מילת המפתח היא עצמאות. מידת עצמאותן של הרשויות הנפרדות, התקשורת והחברה האזרחית, היא המבחן המהותי וההכרחי ליכולתן לבלום את ההתפשטות של השלטון ולאזנו.
שורת הצעות החוקים האחרונה- ומכאן התחכום ולכן גם הסכנה הגדולה הנשקפת מהן- לא מבטלת אף אחד מן העקרונות החשובים. אלא, שהיא מכוונת לפגוע בעצמאותן וכתוצאה- ביכולתן להוות חסם ממשי.
קטגוריה רביעית של הצעות חוק מדאיגות לא פחות ועזות מצח אף יותר אלו חוקי "הנאמנות" המתגרים בסטאטוס קוו העדין ממילא בין הרוב למיעוט במדינת ישראל. בלא כל ניסיון לטשטש כוונות, יוזמי החוקים פועלים להנציח את שלטון הרוב תוך התגרות מחוצפת בכל מי שאינו שותף לדרכם.
כדי להמחיש את כמות "ואיכות" הצעות החוק המסתובבות בחלל, רוכזו העיקריות שבהן לטבלאות שלהלן. בכדי לא להלאות את הקורא במקרה הטוב ולייאש אותו במקרה הרע, הרשימה מקיפה אך אינה מלאה. הח"מ מתנצל בפני יוזמי הצעות חוק שלא הצליחו להשחיל לרשימה המפוארת את הצעותיהם המלומדות.

מערכת המשפט
חלק ניכר ממרצם של ח"כ והשרים מוקדש לשינוי פניה של המערכת המשפטית. הבחירות בלשכת עו"ד, מינוי שופטים, אורך כהונה ומגבלות על מועמדים לנשיאות העליון בכול הנושאים הללו כולם עסקו במושב הכנסת הנוכחי.
חוק שימוע לשופטים
מי? הצעת חוק ממשלתית: יריב לוין וזאב אלקין (ליכוד).
מה? מועמדים למשרת שופט בבית המשפט העליון, כולל המועמד לנשיאות, יוזמנו לשימוע בכנסת. משמע, שוועדת החוקה של הכנסת תהיה אמונה על אישור המועמדים וכמו כן תחזיק בידה זכות להטיל וטו על מינוי. משמעות הדבר- פוליטיזציה של מערכת המשפט.
למה? "החוק להנהגת שקיפות בהליך בחירת השופטים….בית המשפט העליון הוא הערכאה השיפוטית הכי חשובה בישראל. חשוב שעם ישראל יידע מהן עמדותיו של השופט שיושב בעליון – כדי שהרכב השופטים בבית המשפט יהיה המאוזן ביותר שאפשר, וייתן ביטוי הולם לכל חלקי העם"
דבר המבקרים המתנגד החשוב ביותר הוא ראש הממשלה עצמו: "עצמאות בית המשפט היא מעל לכל…אני מקדש את הפרדת הרשויות ושלטון החוק". בכלל נראה כי החוק עורר יותר מתנגדים מתומכים אפילו בקרב הממשלה.
סטאטוס נוכחי הצעת החוק נגנזה בהוראת ראש הממשלה: "חוק כזה לא יעבור בממשלה בראשותי".
סיכויי הצלחה החוק נגנז אומנם ולא צפוי לעבור אולם הוא הותיר נזק תדמיתי.
משמעותי לא פחות, הוא האפקט הפסיכולוגי: הצעת חוק כה דרמטית גורמת לחוקים אחרים שנועדו לשנות את מערכת המשפט להיראות פחות מאיימים ולכן יותר לגיטימיים. על כך אפשר ללמוד מתגובתו של אלקין לביטול החוק על ידי ראש הממשלה: "הנימוקים הכבדים שעלו בדיון סביבה (סביב הצעת החוק- א.פ) הצביעו על כך שיש מקום לשינויים בשיטה הקיימת לבחירת שופטים"

שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים
"חוק סולברג"
מי? הצעת חוק ממשלתית: זאב אלקין, יריב לוין, כרמל שאמה הכהן (ליכוד) אורי אריאל (האיחוד הלאומי), משה גפני, אורי מקלב (יהדות התורה), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) , אברהם מיכאלי (ש"ס).
מה? הוועדה לבחירת שופטים מורכבת מתשעה חברים. בנוסף לשר המשפטים חברים בה שר אחד נוסף לפי בחירת הממשלה, שני ח"כ האחד מהאופוזיציה והשני מהקואליציה, שלושה שופטי העליון (נשיא + שניים אחרים) ושניים הם נציגי לשכת עורכי הדין. מטרת החוק- לחייב את לשכת עורכי הדין ששני נציגיה בוועדה יהיו אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה באמצעות שינוי שיטת הבחירות בלשכה.
למה? ח"כ לוין ״אנחנו רוצים לשנות את בית המשפט העליון מהיסוד ולהוציא את השליטה מהאליטה הרדיקלית השמאלנית השולטת בו ולהחזיר אותו לעם״
דבר המבקרים הצעת החוק נועדה לחזק את השפעת שר המשפטים בוועדה. דב חנין טען שמדובר "בחלק מהניסיון להשתלטות עוינת על בית המשפט העליון"..
סטאטוס נוכחי הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה. הניסיון לבצע "הליך מזורז" שיכשיר את החוק לפני הבחירות בלשכת עורכי הדין נכשל, אלא שבשרוול של יוזמי החוק יש עוד כמה קלפים המוכנים לשליפה. אלקין מבקש להכניס סעיף שיחייב את הלשכה לבצע בחירות חוזרות לאחר כניסת החוק לתוקף. נאמן מצידו ידאג כנראה לעכב את דיוני הוועדה לבחירת שופטים עד כניסת החוק לתוקף.
סיכויי הצלחה ההצעה עברה כבר בקריאה טרומית ונראה שזה רק עניין של זמן עד אשר היא תעבור. במנותק מהשאלה האם החוק טוב או רע, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהניסיון לזרז את החוק מעיד יותר מכול על כוונת יוזמיו לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק: יוזמיו מעוניינים להכניס שופטים "ימניים" יותר לכהונה בעליון כבר בסבב המינויים הקרוב של הוועדה לבחירת שופטים, כמו השופט סולברג שאלמלא השינוי הדרוש שעשוי לשריין ליו"ר לשכת עו"ד המקורב לנאמן מקום בוועדה,לא היה מצליח ככל הנראה להיבחר לכהונה.

חוק ביטול אופק הכהונה לנשיא בית המשפט העליון
"חוק גרוניס"
מי? הצעת חוק פרטית: יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי).
מה? התיקון המוצע מבקש להסיר את הדרישה הקיימת לפיה לנשיאות בית המשפט העליון יכולים להיבחר מועמדים אשר נותרה להם יתרת כהונה של שלוש שנים.
למה? לא נמצא שום טיעון רציני המתייחס לתוכן החוק, כלומר את עזות המצח של החוק בהיותו פרסונאלי ופוליטי אפילו במכבסת הימין לא הצליחו לטשטש.
דבר המבקרים יוסי ביילין בריאיון לדה מרקר: "החוק על משך הכהונה שנותר הוא חוק רגיש, שחשבו עליו לא מעט. ניתן לשנותו, זה לא מסוג השינויים שפוגעים בדמוקרטיה הישראלית. אבל השינוי שלו, שנעשה לעתים קרובות בניסיון למנות אנשי שלומנו, הוא ניסיון דוחה וגס. מישהו הרי רוצה את גרוניס כי הגיע למסקנה שגרוניס ימני מספיק…"
סטאטוס נוכחי החוק עבר בקריאה ראשונה ואמור לעלות לקריאה שנייה ושלישית אולם נדחה בכל שבוע מחדש בשל מאבק האופוזיציה שהגישה כ-5000 הסתייגויות.
סיכויי הצלחה הבעיה הגדולה בחוק הוא היותו פרסונאלי באופן חסר בושה. בימין מעוניינים לראות בכס נשיא העליון שופט הנחשב לשמרן ולמתנגד לאקטיביזם השיפוטי. גרוניס הוא מועמד העונה לדרישה הזו רק מה, נותרו לו פחות משלוש שנות כהונה כמתחייב בחוק. אז בימין נגשים למלאכת החקיקה שתסלול את הדרך לגרוניס. נראה כי דרכו של החוק לאישור לא תהיה קלה גם אם ייכשל מאבק האופוזיציה העיקש, ייתכן ויוגשו עתירות לבג"צ

החברה האזרחית
קשה להתעלם מהריח הרע העולה משורה של הצעות חוק שאפילו הניסוח המשפטי שלהן לא מצליח לטשטש את העובדה שהן מכוונות כלפי ארגוני זכויות אדם. זכויות אדם עבור כמה מאנשי הימין, זו מילה מכובסת "לשמאלני דה לגיטימטור". הטענה כי ישראל לא מתערבת בענייניהן של מדינות אחרות ולכן אלה צריכות להפסיק להתערב בענייניה, היא במקרה הטוב תמימה ובמקרה הרע צבועה כשמסתכלים על המרכזיות שתופסת ישראל במערכת הבחירות במפלגה הרפובליקנית בארה"ב ובשורת ההצהרות של המתמודדים המתחרים ביניהם מי ישמיע הצהרה אוהדת יותר כלפי המדינה היהודית. כך או אחרת, פעילותם של ארגוני זכויות אדם חיונית במרקם החיים במדינת ישראל. ישנם דרכים יעילות יותר במשטר דמוקרטי להתמודד עם ביקורת ולטפל באופן נקודתי במי שחוצה את סף הדה לגיטימציה, מאשר לנסות ולשתק את כולם.

תיקון לחוק העמותות
"מימון עמותות"
מי? הצעת חוק ממשלתית: פאינה קירשנבאום, רוברט אילטוב, ציפי חוטובלי ואופיר אקוניס (ליכוד).
מה? שתי הצעות חוק משלימות שנועדו לשתק את פעילות העמותות דרך הגבלת תרומות המשמשות למימונן מגופים בינ"ל וממשלות זרות, שלילת הפטור ממס מהן הן נהנות, ובמקום- גבייה של 45 אחוז מסכום התרומה.
למה? אופיר אקוניס: "החוק לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית…החוק יימנע התערבות ממשלות זרות בענייניה הפנימיים של ישראל כפי שישראל לא מתערבת בענייני פנים של מדינות אחרות".
דבר המבקרים למעט דן מרידור ובגין שהביעו התנגדותם לחוק, גם היועמ"ש ויינשטיין הביעה התנגדות לחוק וטען שלא יוכל להגן עליו בבג"ץ: "הצעת החוק פוגעת בחופש הביטוי, חופש ההתאגדות והזכות לשיוויון". הביקורת היא גם ברמה הבינ"ל: הילרי קלינטון מזכירת המדינה האמריקנית ושר החוץ הבריטי וויליאם הייג, הם המבקרים הבולטים. הייג הביע את דאגתו העמוקה מהחוק "העשוי לפגוע בפרויקטים שתומכים בזכויות אדם וערכים אוניברסאליים"
סטאטוס נוכחי וועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את החוק. כעת, אמורה הממשלה לשמוע את הערעורים של השרים מרידור ובגין. בינתיים, ראש הממשלה דוחה את הדיון לנוכח הביקורת הציבורית -הפנימית והבינ"ל – והתנגדות של היועמ"ש.
סיכויי הצלחה נראה כי ראש הממשלה שתחילה תמך בהצעה נסוג מתמיכתו לנוכח הביקורת הבינ"ל. לא ברור כיצד יסתיים.

תיקון לחוק יסוד: שפיטה.
הגבלת העתירות לבג"ץ
מי? הצעת חוק ממשלתית: דני דנון ויריב לוין (ליכוד).

מה? הגבלת היכולת של ארגונים ציבוריים ועמותות לעתור לבג"ץ אם אינם רשומות בישראל, אם עיקר פעולתם אינה בישראל, ואם אינן נפגעו באופן ישיר מהתנהלות הרשויות ואו כאשר האדם הנפגע בחר שלא לעתור בעצמו.
למה? דנון: "מהות החוק הינה להוציא מבית המשפט את שטף העתירות הציבוריות של השמאל אשר משתקות את מערכת בתי המשפט ומכניסה מניעים אינטרסנטיים ופוליטיים לתוך שערי בג"ץ"
דבר המבקרים נתניהו: "לא נתקן עיוותים בהיסחפות חסרת מעצורים… הדמוקרטיה הישראלית איתנה אבל זה לא מונע מאיתנו לפעול לשמרה." דן מרידור איים בהתפטרות אם ההצעה תעבור.
סטאטוס נוכחי וועדת השרים לענייני חקיקה התנגדה לחוק.
סיכויי הצלחה נכון לרגע זה ההצעה נכשלה. לטענת דנון העתירות המוגשות לבג"צ על ידי ארגוני השמאל אינן מוצדקות ולכן הן פוגעות בבית המשפט. דנון שם עצמו כשופט ומבלי להכיר את העובדות של כל מקרה ומקרה בקובעו כי העתירות לא מוצדקות. ואם אכן הוא צודק מדוע הוא לא מוכן לאפשר לבג"צ להכריע בשאלה האם העתירה מוצדקת או לא (שהרי אם אם הן לא מוצדקות- בג"צ יידחה אותן מילא) מה שהופך את החוק למיותר ולכן למקומם.

חוקי "נאמנות אזרחות"
מסתבר שאנשי הליכוד שותפים לסיסמת הבחירות של ליברמן וישראל ביתנו : "בלי נאמנות אין אזרחות". הצעות החוק הללו הן מקור בלתי נדלה להסתה ולליבוי השנאה. כאשר בבית המחוקקים של מדינת ישראל מעודדים הקצנה- אל להם להיות מופתעים מאופני הביטוי שלה ברחוב.

הנפקת תעודות בכפוף להצהרת נאמנות למדינה
מי? הצעת חוק ממשלתית: דני דנון (ליכוד).
מה? התניה של קבלת תעודות ומסמכים רשמיים בהצהרת נאמנות למדינת ישראל.
למה? "נאמנות למדינה זה נושא שאמור להיות ברור מאליו. לצערי, במצב הקיים במגזר הערבי, נאמנות הפכה להיות נדירה, ובכדי לשמר את הערך החשוב הזה, נתנה את קבלת תעודות הזהות בהצהרה על נאמנות למדינת ישראל".
דבר המבקרים תנועת גוש שלום הגיבה להצעה באומרה כי "אנשי הימין בכנסת מייצרים מבול חוקים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, נראה כי הם נחושים בדעתם להחריב את המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל".
סטאטוס נוכחי בשלבים ראשונים. טרם ברור מה יעלה בגורל ההצעה.
סיכויי הצלחה דנון קושר בין הצעות החוק לנתוני פשיעה במגזר הערבי, מדרון חלקלק כשלעצמו משום שמדובר באל"ף בי"ת של גזענות. אולם עצם התוספת הזו היא המעידה על כוונתו האמיתית של החוק ומוציאה את המרצע מהשק. האם הפרת חוק של יהודים מצדיקה שלילת תעודות (שהיא הלכה למעשה שלילית אזרחות)? ודאי שלא. לכן קושר דנון בין החוק למגזר הערבי. אם הפרת החוק היא הבעיה, לשם מה קיימים בתי משפט ועונשי מאסר? מה הצורך בחוק הזה? האם הצהרה משפטית תמנע ממישהו לפשוע או לפעול כנגד המדינה יותר מאשר ההרתעה שמייצרים גורמי אכיפת החוק? גם אם סיכויי ההצעה לעבור קטנים, שוב, המבוכה והנזק כבר נעשו.
חוק יסוד: "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי"
שם גנאי: חוק הנאמנות, חוק פשיסטי.
שם חיבה: "חוק הלאום"
מי? הצעת חוק פרטית: ח"כ אבי דיכטר. זאב אלקין (ליכוד) מיהר להצטרף כיוזם.
מה? מטרת החוק להכפיף את היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית להיותה מדינה יהודית. בין יתר כוללת הצעת החוק את העקרונות לפיהם החקיקה והפסיקה תהיינה ברוח העיקרון הזה, וכמו כן את שלילת המעמד הרשמי של השפה הערבית, וההתחייבות לקידום בנייה ליהודים בלא כל התחייבות לבנות עבור לאומים אחרים.
למה? דיכטר עצמו כותב בבלוג שלו: שהחוק נולד מתוך "ניסיון לייצר מערכת איזונים אשר מייצגת נאמנה את הרוב הישראלי הן במשכן הכנסת, ויותר חשוב, בציבור הישראלי…על אף ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי על הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית…עובדה זאת מעולם לא עוגנה בחוקי היסוד של המדינה"
דבר המבקרים אורי אבנרי כתב על הצעת החוק "ההגדרה החדשה (ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי) פירושה שהמדינה שייכת לכל היהודים בעולם – ובכללם סנטורים בוושינגטון, סוחרי-סמים במקסיקו, אוליגרכים במוסקבה ובעלי-קזינו במקאו. להם, אך לא לאזרחים הערביים של ישראל"
סטאטוס נוכחי הצעת החוק נגנזה משום שיו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני כפתה משמעת סיעתית על חברי המפלגה בהצבעה ודרשה מהם להתנגד להצעת החוק.
סיכויי הצלחה אומנם, הוגשה ביומו האחרון של מושב הכנסת הקודם אך הדיון הציבורי בעניינה נשעה בתקופה הזו. בינתיים נגנזה ההצעה, תחתה מציע דיכטר נוסח מרוכך שיאפשר את קבלת היוזמה. ועם זאת, שינויי הנוסח לא צפויים לקדם את החוק ונראה כי לכל הפחות במסגרת קדימה- זה לא יעבור.

התקשורת

"התיקון לחוק לשון הרע"
שם גנאי: "חוק ההשתקה"
שם חיבה: "החוק לפרסום האמת"
מי? הצעת חוק פרטית: מאיר שטרית (קדימה) ויריב לוין (ליכוד).
מה? התיקון לחוק מעלה את סכומי הפיצוי על הוצאת דיבה מחמישים אלף ₪ ל-300 אלף ₪ בלא צורך להוכיח נזק.

למה? מאיר שטרית: " היום כולם רודפי כותרות, והמרחק בין רדיפת כותרות לבין פגיעה בשמו הטוב של אדם הוא מאוד קצר, לכן צריך להרתיע"
נתניהו: "אני קורא לזה החוק לפרסום האמת, הרי החוק לא מיועד למי שכותב עובדות, אלא למי שלא כותב אמת…לכל אחד יש את הזכות לחקור, לאף אחד אין זכות להוציא דיבה. ואדם שנפגע ראוי לפיצוי. זה קביעה של בית משפט, זו לא קביעה שרירותית של חברי הכנסת."
סטאטוס נוכחי עבר בקריאה ראשונה.
סיכויי הצלחה
החוק יעבור כמעט בוודאות.
חוק לשון הרע בישראל הוא דרקוני גם כך. בניגוד למקובל במשפט אזרחי בישראל בו נטל ההוכחה הוא על התובע, חוק לשון הרע מטיל על הנתבע להוכיח "אמת דיברתי" בפרסום. זאת ועוד, המבחן של בית המשפט להוכחת קיומו של יסוד האמת בפרסום הוא "מעל לכל ספק סביר" בניגוד לכל תחום אחר במשפט האזרחי (בו מקובל להוכיח ברמה שהיא מעל לחמישים ואחת אחוז). כך יוצא שעיתונאי או כלי תקשורת העומדים לדין צריכים להוכיח מעל לכל ספק סביר את אמיתות הידיעה שפרסמו, נטל הוכחה המקובל במשפט פלילי בו לגורמי אכיפת החוק שהם צד לתביעה יש האמצעים הדרושים לחקור ולהגיע לאמת ברמת ודאות גבוהה. עיתון או כלי תקשורת אינו מסוגל לזמן עדים לחקירה או להוציא פלטי שיחות. נטל ההוכחה הנדרש ממנו הוא לא סביר ביחס לאמצעים העומדים לרשותו. יתר על כן, גם הגנת "תום לב" לא עומדת לעיתונאי ששגה בעובדות אף על פי שעשה מאמץ עליון לברר אותם. לנטל הקשה הזה מתווסף עתה התיקון לחוק המגדיל את סכום הפיצוי לסכומים שרק המחשבה עליהם במצב הכלכלי של העיתונות בימינו, עשויה לשתק אותם מלחקור ולפרסם תחקירי עומק מתוך ידיעה שהם עשויים להיחשף לתביעה שתכפה עליהם לשלם סכן דמיוני גם מבלי שגרמו נזק לאיש. מה תהא התוצאה? פחות עיתונות חוקרת, יותר תוכניות ריאליטי מרדדות מחשבה שיסממו את הציבור ויאפשרו למושחתים למיניהם להמשיך ולחטוא לתפקידם בשקט.
גם בכנסת הנוכחית מכירים את הכלל לפיו הרבה יותר פשוט לפלוש למרחב מוגן אם מרדימים את כלב השמירה. התקשורת במובן הזה היא כלב שמירה עיקש, שהדרך לסרס אותה באופן שיהיה מספיק יעיל אבל כמה שפחות בוטה היא באמצעות פריטה על מיתרי הרגישות של כולנו לשמנו הטוב. בחסות החשש לשם הטוב, שוכח הציבור שלא עצמו בעצם אין סיבה אמיתית לחשוש משום שרובנו, לרוע המזל לא מעסיקים את העיתונות. מי שבאמת צריך לחשוש הם אנשי הציבור. אלה ששומרים על ניקיון כפיים צריכים לחשוש הרבה פחות. אכן, לעיתים רחוקות נפגע שמו הטוב של אדם על לא עוול בכפו. אך אלו מקרים מעטים והלא החוק –יהא אשר יהא- אינו סידור מושלם החף מטעויות. אדם ששמו הוכפש שלא בצדק, יכול לתבוע פיצויים במסגרת החוק הקיים ואף בפיצוי הולם. אולם, כאשר נטל הוכחת אמת בפרסום הוא כה גבוה כפי שיוסבר, סבירים יותר מקרים בהם אדם שדיבתו יצאה רעה יצליח בתביעת לשון הרע נגד כלי התקשורת גם כאשר יש דברים בגו רק משום שלא היה בכוחה של התקשורת לעמוד בנטל הוכחה כה דרמטי. ברוב מוחלט של המקרים יכול כלי התקשורת לעמוד בנטל ההוכחה רק אם יחשוף את המקור שלו- חשיפה המהווה עבירה אתית חמורה שעשויה גם לייבש את מקורות העיתונות בכלל. בא התיקון לחוק לשון הרע ואומר: עתה, אין לתובע צורך להוכיח שנגרם לו נזק בפרסום ויתר על כן, הוא יכול לתבוע סכום פיצויים גבוה פי שישה. איה העיתון אשר יסתכן בפרסום תחקיר עומק כאשר חבל שכזה מונח על צווארו? מספיק להביט על בתי הכלא ולראות את אישי הציבור שמאכלסים אותו כדי להבין את חשיבותה של העיתונות החוקרת בחשיפת פרקטיקות של כוח ושררה. כנראה שגם בכנסת מביטים על חבריהם לשעבר יושבים בבתי הכלא ועומדים בפני חקירות ומשפט והם מעדיפים להרתיע את התקשורת בטרם היא תרדוף אותם.

חוק לשון הרע מצטרף לשורה של התרחשויות מדאיגות ביחסי הממשל והתקשורת. ראש ממשלה שמחזיק בכלי תקשורת, שולט באופן ישיר על השידור הציבורי תוך שהוא מסלק מדרכו כתבים חרוצים ותחתם ממנה טכנוקרטיים ממושמעים, ערוץ 10 שבאופן תמוה נלחם על חייו ורואה כיצד מניחה לו הממשלה לגווע במה שנראה כחיסול חשבונות של הממשלה עם הערוץ הביקורתי. ממשלת נתניהו שולחת את ידה הארוכה גם לעבר התקשורת.

מדגם הצעות החוק שהוזכרו מעלה מלמדים בלא צל של ספק על תופעה עקבית ובך פוסלים כל אפשרות של צירוף מקרים. יוזמי החוקים בעצמם לא מתאמצים להסתיר את כוונותיהם. בימים האחרונים אנו עדים להתנהגות משוחררת רסן של טרוריסטים מבית. האם יד הגורל בדבר? אכן, רבות מהצעות החוק האנטי דמוקרטיות נגדעו באיבם. אולם בכוחן של מילים לשנות מציאות גם כאשר הן לא הופכות לחוק בספר החוקים. מילים מייצרות אווירה.
בימין מרגישים שזוהי שעת כושר להגדיל את ההשפעה שלהם כל זמן שהם רוב ואף להנציח אותה. בדרך, הם דורסים כל מה שזז. באמצעות הדמוקרטיה, יודע העם היהודי טוב יותר מכולם, אפשר להקים גולם על יוצרו ולהביא לביטולה המוחלט. זה אף פעם לא נעשה באחת אלא טיפין טיפין. אסור להתבלבל בין דמוקרטיה כהליך פרוצדוראלי להכרעה בין אינטרסים מנוגדים, לדמוקרטיה כערך וכדרך חיים. הראשונה היא אמצעי למימוש השנייה. לא בכדי, דמוקרטיה יציבה מודאגת משררת הרוב ועושה הכול כדי למנוע מצב שכזה.
הבעת מחויבות דקלרטיבית לערכי הדמוקרטיה ולשלטון החוק מעל כל במה ותחת כל עץ רענן לא מונעת את האווירה שיוצר המחוקק המתלהם. שריפת מסגדים, פעולות תג מחיר הכוללות פגיעה פיזית במיעוטים ואף בחיילי צה"ל ובאנשי שמאל, חרחור מלחמה מדי ערב הן פעולות של קיצוניים משולחי רסן שחשים כילד סורר שאביו נוזף בו בקולו ומושיט יד ללטפו בו בעת. אם תימשך ההסתה בכנסת ישראל לא יעזרו הגינויים של הפורעים. שוב, נשקיף מהמרפסת על ההמון המוסת והגזען שרגיש רק כלפי עצמו, ואחר כך, נכא על חטא כשנשאל עצמנו כיצד קרה שהתעוררנו גם הפעם כל כך מאוחר.