מתי מינוי ציבורי הוא ראוי? קריטריון לבחינת מועמדים- יוסי יעלי
אנו נמצאים בתקופה שבה הסטנדרטים למינויים מתעדכנים ויש רגישות גדולה למטען המוסרי שנושא עמו מועמד לתפקיד ציבורי הרבה יותר ממה שהיה נהוג בעבר. האירועים הבולטים בענין זה היו המינויים לתפקיד מפכ"ל המשטרה ולתפקיד הרמטכ"ל. סביר להניח שכל מועמד לתפקידים כאלה מילא תפקידים ביצועיים רבים לפני כן ובודאי עשה גם שגיאות התנהלות בעבר. נשאלת השאלה איך מצד אחד מעלים את סטנדרט ההתנהגות למפרע ומצד שני לא חוסמים מועמדים בעלי ניסיון מקצועי עשיר ומקבלים לבסוף מועמדים בעלי ניסיון מקצועי מוגבל יותר או שהיו פסיביים מדי ולכן גם לא עשו שגיאות רבות? בשני המקרים הוגשו עתירות לבגץ נגד המינויים תוך כדי דיון ציבורי סוער לפני שהנושא העקרוני לובן מספיק. הבעיה היא "איך צריך להתיחס לשגיאות של אדם בתפקיד ביצועי" כמאמר הפתגם "בלי לשפוך את התינוק ביחד עם המים".
נראה שקימת הסכמה ציבורית נרחבת שעבירות פליליות בעברו של אדם פוסלות אותו לתפקיד ציבורי מרכזי. אבל על אף הסכמה רחבה זאת כדאי לציין שהיועץ המשפטי מני מזוז אמר שלו חיים רמון היה מתנצל בפרשת הנשיקה מיד בתחילתה יתכן והענין לא היה מגיע לאן שהגיע, ולכן רק משום התנהלותו לאחר מעשה המקרה הזה ( ניסיון להשמצת המתלוננת ) הגיע לבית המשפט כפי שהגיע עם התוצאות שלו. ממקרה זה ניתן ללמוד שלהתנהלות של אדם בהווה יש השפעה רבה על ההתיחסות הציבורית להתנהלותו בעבר.
דוגמא נוספת היא התנהגותו של צחי הנגבי בזמן משפטו בגין המינויים הפוליטיים שעשה. צחי הנגבי כמובן ניסה להגן על עצמו במשפט אבל במקביל אמר והודה בפומבי שענין המינויים לא היה תקין. בפועל הענישה שלו לא היתה חמורה וכנראה שגם להודאתו זאת היה משקל בקבלת התוצאות המשפטיות כפי שהתקבלו.
כאשר הפגמים בהתנהלותו של אדם בעבר אינם מגיעים לכדי עבירה פלילית הבעיה איך להעריך זאת היום קשה הרבה יותר. בפרשת יואב גלנט ראינו צורה אחרת של התנהלות ותוצאה אחרת בצידה. מעשיו בפועל בעבר בענין נחלתו בעמיקם לא היו תקינים על פי הנורמות של היום. בצורה דומה התנהלו בעבר במושבים הרבה אנשים והוא כנראה לא היה יוצא דופן. החברה סבלה התנהלות כזאת בעבר אבל לא מוכנה להשלים עם התנהלות כזאת היום (למשל קשה להאמין שאדם כמו משה דיין היה מתמנה לרמטכל היום). עמדתו הראשונית של יואב גלנט כשהפרשה התפוצצה היתה שהוא לא עשה מעשה חריג לגבי תושב של מושב ובכך כנראה חרץ את גורלו. רק לאחר זמן ניכר של התגברות קריאות ההתנגדות למינויו הוא התחיל לומר שהוא מצטער על התנהלותו זאת. אם היה משמיע קול ברור של התנצלות ציבורית מידית על ענין זה יתכן שהיה נוצר הרושם שהוא הטמיע את נושא ההתנהלות הציבורית הנאותה וההתנגדות למינויו היתה נחלשת. אבל בפועל הוא לא עשה כך ובתוצאה לא טובה עבורו.
מכאן מגיעים לתשובה לשאלתנו איך מעלים את סטנדרט ההתנהלות הצבורית. התשובה היא כמאמר חכמינו מימי קדם "מודה ועוזב ירוחם".
אפשר להעלות את הסטנדרט להתנהלות ציבורית באופן רטרואקטיבי בלי לפסול אנשים שמתאימים מאוד מבחינה מקצועית לתפקיד, בתנאי שברור שהם כבר מטמיעים בהתנהלותם היום את הסטנדרט החדש. אחד הסממנים של הטמעה הוא הודאה, אם כי צריכים להיות גם סימנים נוספים, כדי שלא יקרה מצב של הודאה מן הפה לחוץ בלבד. בינתיים כנראה להרבה אנשים אפילו המשוכה של הודאה היא מאוד גבוהה וקשה למעבר, ולכן היא אבן בוחן די טובה.
מכאן נגזר הקריטריון הבא:
יש לדרוש ממועמד לתפקיד צבורי בכיר שמעקב אחרי התנהלותו לא יגלה התנהלות שאינה מקובלת על פי הנורמות המקובלות היום. אם התגלו בעברו של מועמד מעשים בעלי אופי פלילי יש לפסול אותו. אם התגלו בעברו של מועמד מעשים בעלי אופי שאינו פלילי, אבל בעלי מאפינים של התנהלות בלתי מקובלת היום, הרי יש לבחון אם המועמד מכיר בכך ושינה את התנהלותו מאז. אם כן – ניתן לקבל אותו כמועמד ראוי. אם לא – אז יש לפסול אותו.