תגובות ל"הערה לסדר, שוקי לבנון על החסיון העתונאי.
לעתונות יש תפקיד חברתי חשוב. אחד התפקידים שלה הוא לחשוף לציבור ענינים לא תקינים שהמימשל היה מעונין להסתיר מהציבור ובגלל העדר שקיפות נאותה בהתנהלות המימשל לעתים קרובות הוא מצליח. חשיפת ענינים כאלה היא אינטרס חשוב של הציבור, שכן אי הנעימות בחשיפה מובילה פעמים רבות לשיפור התנהלות המימשל. דרישה לחשיפת מקורות של עיתונאי משמעותה ייבוש צנור המידע המזין את העתונות, ועל כן היא מנוגדת לאינטרס הציבור וצריך להמנע ממנה ככל שאפשר. דרישה לחשיפת מקורות עיתונאיים צריכה להיות מלווה בנימוק ברור וחד של הצגת אינטרס ציבורי של מניעת פגיעה בציבור, שגובר על האינטרס לחשוף ענינים לא תקינים לציבור. במקרה של ענת קם למשל היה סביר ללחוץ על העיתונאי להסגיר את מקור המידע כי היה חשש מוצדק שהיתה דליפה של ענינים מסווגים גם מעבר למה שכבר פורסם. למשל הנימוק של אי הסגרת עברין על החוק אינו אינטרס ציבורי מספיק חזק, כי לא מדובר במניעת נזק לציבור. לדעתי כדי שנציגי הציבור לא ישתמשו לרעה בנימוקים כביכול בטחוניים יש לחייב את הרשות הדורשת חשיפת מקור עיתונאי לפרסם בציבור ביחד עם הדרישה את נימוקי הדרישה, כדי שהם יעמדו למבחן הציבור.
יוסי יעלי

שלום רב
מאד חשוב שתיהיה ידם בחוק גם. היא חושפת ומוקיעה ומוכיחה. אחרת יהיה שישו ושמחו במדינה.
לאה מהלר
—
תפקיד העיתונאי לגלות ותו לא. ברור שעיתונאי לא יוכל למלא את יעודו אם הוא ייתפש כזרוע של השלטון. יוצא מן הכלל יכול להיות מניעה של עובדן חיים. רק זה יכול להצדיק הפרת החסיון העיתונאי.

סולי גרטין
—
בודאי קיים חשד לעבירה ועל גורמי אכיפת החוק להתיחס ולפעול אבל אני חושש שהתעסקות הרב בנושא על ידי המדיה עלולה לגרום גם לציבור להיות בלתי צודק בהתיחסותו לריבוי העבירות המבוצעות מדי יום ושעה בחברתנו . יש להמנע מיחס של איפה ואיפה.
אריה לוז