סבלנות – על טייקוני הכדורגל הישראלי ועל שחיתות המנהיגים שלנו – יונתן מצ'אדו
במדינתנו, פתרונות ארוכי טווח (בין אם מדובר בכדורגל ובין אם מדובר במדיניות ביטחונית / חינוכית וכך הלאה) אינם חביבים על הקהל ועל ציבור הבוחרים. על כן מנהיגים נאלצים להבטיח שורת הבטחות מוגזמות, ועומדים תמיד מול רף ציפיות מוגזם. לתופעה זו שני אספקטים (לפחות): (1) בפוליטיקה המקומית זה לא פופולארי להשקיע באפיקים שלא מניבים פירות עד לבחירות הבאות (ראה ערך – החינוך שמדרדר לו מדי שנה); (2) הפוליטיקאים נאלצים לחפש קיצורי דרך לקדם עצמם ורעיונותיהם.
בגלל הציפיות המוגזמות שלנו ממנהיגנו מנסים הם להגשים את משאלותינו בפרק הזמן המינימאלי. על כן פועלים הם לעיתים תכופות בצורה נמהרת .
* יונתן מצ'אדו סטודנט שנה ב' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וחבר הקליניקה של התנועה למען איכות השלטון והאוניברסיטה העברית.
בשנים האחרונות ראינו בליגת העל בכדורגל (להלן: הביצה) מספר משקיעים שהגיעו בקול תרועה רמה והשקיעו ממיטב כספם בקבוצות שונות, אך ברחו עם הזנב בין הרגליים לאחר כישלונות צורבים והפסדי עתק. גד זאבי וארקדי גידאמק (בבית"ר ירושלים) הינם הדוגמאות הבולטות ביותר בכול המדובר בעבר הקרוב, ומיץ' גולדהאר (במכבי ת"א) עלול להוות דוגמא טובה בעתיד הקרוב. בבחינת השקעותיהם בקבוצות מתעוררת שאלה: איך זה, שאנשים שהיו כול-כך מוצלחים בכל הנוגע לעסקיהם, נכשלים בצורה כה חמורה כשזה מגיע לספורט? תשובה אפשרית היא, שכול עוד הם עסוקים בעסקים שלא כוללים ריצוי של ציבור, ומטרת העל היא הפקת רווח מקסימאלי, החבר'ה הללו הצליחו יופי. אך ברגע שמה שהנחה אותם היה לרצות את הקהל, ההחלטות אותן קיבלו, הפסיקו להיות מונחות ע"י טובת הקבוצה / הטווח הארוך / יציבות הקבוצה / שמירה על האיזון החשבונאי וכולי, אלא הדבר היחיד שהנחה אותם היה ריצוי הגחמות המיידיות של הקהל – כאן ועכשיו. תופעה כמו השקעתם של חיים רביבו וג'קי בן זקן באקדמיות הנוער של מ.ס אשדוד, ללא יומרות הזויות לאורך תהליך בניית הקבוצה, היא נדירה למדי בנוף הביצה.
עכשיו דמיינו שיחה בן מועמד לראשות הממשלה לבין העם:
רה"מ: שלום עם, מה קורה?
עם: וואלה, לא משהו. מה יש לך להציע לי?
רה"מ: יש לי תוכנית שתביא שלום, תצמצם את האבטלה, ותשפר את החינוך.
עם: נו… ומה עוד?
רה"מ: התוכנית שלי תביא לעצמאות בכול הנוגע למקורות אנרגיה, תחזק את הצבא בנשקים אסטרטגיים, תכניס את ישראל להיות חברה במועצת הביטחון של האו"ם, ואף תאפשר התפלת מי מלח לכל המגזר החקלאי ובכך תהפוך את ישראל לבלתי תלויה בכמויות המשקעים שירדו מדי שנה.
עם: וואו, לא רע, ומה עוד?
רה"מ: נביא שלום עולמי, נקפיץ את כל העולם השלישי לראשון, נמצא תרופה לאיידס וסרטן, ונזכה במונדיאל.
עם: אפילו מונדיאל? וואו, שכנעת אותנו – בוחרים רק בך!
רה"מ: אבל…
עם: אבל מה?
רה"מ: התוכנית מתפרסת על גבי 10 שנים.
עם: מה? שכח מזה! המתמודד הבא בבקשה…
במדינתנו, פתרונות ארוכי טווח (בין אם מדובר בכדורגל ובין אם מדובר במדיניות ביטחונית / חינוכית וכך הלאה) אינם חביבים על הקהל ועל ציבור הבוחרים. על כן מנהיגים נאלצים להבטיח שורת הבטחות מוגזמות, ועומדים תמיד מול רף ציפיות מוגזם. לתופעה זו שני אספקטים (לפחות): (1) בפוליטיקה המקומית זה לא פופולארי להשקיע באפיקים שלא מניבים פירות עד לבחירות הבאות (ראה ערך – החינוך שמדרדר לו מדי שנה); (2) הפוליטיקאים נאלצים לחפש קיצורי דרך לקדם עצמם ורעיונותיהם.
בגלל הציפיות המוגזמות שלנו ממנהיגנו מנסים הם להגשים את משאלותינו בפרק הזמן המינימאלי. על כן פועלים הם לעיתים תכופות בצורה נמהרת (הדוגמאות רבות, מהגירוש הנמהר של 400 פעילי החמאס ללבנון (1992) ועד היציאה (ובעצם גם הכניסה) המגושמת ל/מלבנון). בנוסף לזאת הם פונים לאפיקים אפורים יותר (ולעיתים אף שחורים). מהם מינויים פוליטיים אם לא סיפוק היצרים הרגעיים של "הברנז'ה" שהביאה את הנבחר למעמדו הנוכחי. חלילה אינני מפנה אצבע מאשימה עלינו ציבור הבוחרים הדעתני, לא אנו האשמים הישירים בפניית חלק מסוים (קיימת מחלוקת מומחים בנוגע לסדר הגודל של חלק זה) מנבחרי הציבור לדרך רעה. אך עלינו להבין שחוסר הסבלנות שלנו כלפיהם, והציפיות המוגזמות שלנו בהחלט מוסיפות לחץ מאוד לא בריא על נבחרי הציבור. אם נחשוב על זה לעומק, נראה שאותו חוסר סבלנות כשהוא מופנה כלפינו ביום יום גורם לנו לחפש ולפנות ל"קיצורי דרך". כשאנו מנסים להשתלב בכביש ואף אחד לא עוצר על מנת לאפשר לנו לעבור (חלילה שלא יאבד 5 שניות מהחיים) אנו נדחפים ולוקחים את זכות הקדימה. רבים הם עוקפי התורות, אלו שיש להם "רק שאלה", הדוחפים לאוטובוס, החוצים באדום וכולי. חוסר סבלנות אינו מוציא טוב מאף אחד; לא מהחסר סבלנות, ולא ממי שחוסר הסבלנות מופנה כלפיו.
לדעתי עלינו להגדיר מחדש את ציפיותינו מהאנשים אותם אנו בוחרים, בצורה המחוברת למציאות (ולא, שלום זה לא דבר שניתן להשיג בחצי קדנציה, ובניית רכבת קלה לוקחת יותר משלוש שנים). בצורה כזו נבחר הציבור לא יאלץ לשים עצמו במצב שהוא צריך לבחור בין כישלון ובין "קיצור דרך". שלא נגיע חלילה למצב בו קיימים מינויים פוליטיים רבים, מעשי שוחד, בזבוז כספי הציבור ו… אה אופס לזה כבר הגענו. אז א… טוב נו נראה לי שהבנתם את הרעיון. סבלנות.