נלבישך בשמלת בטון וכסף- רנה ברץ
משאב הקרקע הוא אחד המשאבים הרגישים פוליטית במדינת ישראל. מה שמכונה "סוגיית השטחים". כל כך הרבה דובר בדבר. מפנים או לא מפנים, הורסים או מחזירים, כמה אחוזים, למי וכיצד. כל אלו התחמקו מהשאלה המרכזית: מה באמת נעשה בשטחים הקיימים?
*רנה ברץ סטודנטית ליחסים בינ"ל ולימודי האיסלם והמזה"ת באונברסיטה העברית.
מתמחה של "רוח חדשה" בדוברת התנועה לאיכות השלטון

מדינת ישראל כל כך התגאתה בהתיישבות ובבנייה בשטחי הקרקע, והפכה אותן לסמל ציוני ממדרגה ראשונה. המפעל הציוני שהפיק כרזות של דמויות נושאות קלשון ,שזופות ורוקדות במעגלי הורה, הוא שהשאיר את הדמויות הללו ללא רוח חיים. כל מה שנשאר מהדמויות הללו זה הפלקט עליהן צוירו. בעוד הציונות הפקירה את האדמה שהיא עומדת עליה. הפקרה ארוכת שנים של בירוקרטיה רבת אמצעים שהתישה את הבונים והיוגבים, והשאירה בתחום בעיקר את בעלי משפחות ההון. היוגבים והבונים הפכו למשכירי מחסנים, בעלי אולמות אירועים, מפירי חוק ובעיקר מובטלים.
אם תרצה לבנות בחלקת הארץ המובטחת, הרי שתיאלץ לפנות למנהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל שהתנהלותו מוטלת בספק לאור פרשיות התכנון והבנייה שהתפוצצו ברעש גדול. פרשת הולילנד, פרשת קרקעות המלח ופרשת אקוואריה. בתקווה שזכור לקוראים מה פירושה של כל אחת מהפרשות. יסלח להם גם אם לא זכור להם. הרי שריר הזיכרון הוא שריר בעייתי. במיוחד במדינה בה הפרטים מטושטשים, והעיתונים עוטפים לא רק דגים, אלא חבילות שי לראשי המשק. אם כן, הפרשות האלו ואחרות רבות ונשכחות, עוסקות כולן בשינוי לא חוקי, לכאורה, של ייעוד הקרקעות. ייקח עוד זמן רב עד שימוצה הדין בפרשות הללו, אם בכלל. הרי לך תוכיח שיש לאותו אדם אחות בעניינים שכאלו. כאן נכנסות לעניין ועדות הבנייה, וכל מי שניסה להוסיף מרפסת לבית הקרקע שלו בודאי זכה לנחת ידן המבורכת.
הקשרים בין הגופים העוסקים בנושא הקרקעות הינם מעורפלים, וקול המחאה מזמן לא נשמע, הדוחות יכולים להמשיך להיכתב, המבקר ממשיך לבקר, בעל הטורים ממשיך בקטרוגיו, והעסקאות נסגרות ללא שום תיעוד והוכחה במערכת המשומנת הזו. אם ימצא עד מדינה, אולי ירנן על אחד מהמעורבים. בספק אם יוכל לעמוד בלחצים הסובבים אותו.
אם רצית להיות יוגב או בעל משק ציוני מן המניין, תיאלץ כמו כלל הסקטור החקלאי בישראל להתמודד עם בירוקרטיה אדירת מימדים. בירוקרטיה שגם לאנשי המקצוע המומחים קשה להבינה. ניתן לציין מספר גופים מרכזיים, שחוסר היציבות שלהם רק מצביעה באופן חד משמעי על אי הודאות שתיאלץ לסמוך ידיך עליה, חוץ מאי הודאות לגבי יבולך.
שר החקלאות הוזכר בדו"ח מבקר המדינה כבעל ניגוד עניינים בנושא הרפורמה בענף הלול. כך שיש סיכוי שאם אתה מפריח שממה באזור הנגב, אולי תיאלץ להתפשר לטובת אזור הצפון, בו מתגוררים בני משפחתו. אגב, בקרוב השר עומד לעבור לגוף שגם הוא אחראי על קרקעות, קק"ל. לפי כתבה בדה מרקר, הוא מחזיק 13% מאדמות המדינה. לא ברור מה יהיה עתידו של השר או עתיד אותן הקרקעות, אך אל חשש. הרי מקורביו של שמחון, הצהירו כי דו"ח מבקר המדינה שביקר את ניגוד העניינים לגבי רפורמת הלולים והמעבר לקק"ל, יהיה כ"אטריות קרות".לבסוף, יש למנות את כל אותן הועדות בנושאי קרקעות שמניעות את גלגלי הבירוקרטיה ומעייפות את היוגב עד בלי די. הועדות הללו, במילים עדינות, יש להן ניתוק מאיש האדמה. הרי הפקיד הממוצע לא יכול להבין כיצד החקלאי מוצא עצמו ללא פנסיה ועם התמודדות בלתי פוסקת מול גופים ארכאיים. הוא גם יתמה למנהגו המשונה למצוא לעצמו מקורות פרנסה חלופיים כדי להזדקן בכבוד ולדאוג לעתיד ילדיו.
אם כן, מצב העניינים הנוכחי נותן לחקלאים פתח ומוטיבציה לעבור על החוק באזורי הפריפריה, בהם הם מרגישים שמי שיצילם זה רק אבינו שבשמיים, או לחילופין קרוב משפחה בעל הון אם יש בנמצא.