מהמסך הקטן אל המסך הגדול- עתיד המחאה הציבורית בישראל- רנה ברץ
אין ספק שהאדישות נמכרה לנו היטב בשלטי החוצות ובנאומי הפוליטיקאים. היא קיבלה יחסי ציבור שאף רעיון לא קיבל במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. כל כך היא נמכרה לנו היטב ששכחנו לשים לב שיש דווקא דוגמאות למחאה ציבורית שממש עובדת. מחאה ציבורית מזן חדש. המחאה החדשה חיה בזירה שונה לחלוטין. היא מתכתבת במרחב שבין דפי הפייסבוק לכלי התקשורת ומסתיימת בבתי המשפט.
*רנה ברץ סטודנטית ליחסים בינ"ל ולימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית.
מתמחה של "רוח חדשה" בדוברות התנועה לאיכות השלטון.

יום עצמאות 2010, ישובים מסביב לשולחן מאולתר שהקמנו בגינה ציבורית, נושמים את עשן המנגלים ומדברים על רומו של עולם, או על החתונות המתקרבות של שתי בנות הדודות. זה מה שנשאר ממעגלי ההורה של כ"ט בנובמבר: עמידה בתור לקניית בשר, בדיחות שחורות על השחיתות במדינה ושמירה על התא המשפחתי קרוב ללב. במקום שפעם עמדו אידאולוגיות גדולות וגיוס המוני של מחאות ציבוריות, עומדות היום שיחות הסלון והמנגל, וקבוצות הפייסבוק ההמוניות. אפשר לראות בזה ייאוש מהמחאה הציבורית והיסדקות האמונה העיוורת באלו שמנהיגים אותה. אולי הבנה שלא ניתן לעשות דבר מול מערכות מסואבות וסבוכות שאין בהן ולו פתח ליושב המנגלים המצוי. מעין הפרדה בין האזרח למערכת של המדינה שמסביבו. כאילו לא הוא זה שבחר בבחירות. כאילו לא הוא זה שמשלם את המיסים בה. כאילו לא הוא זה שכעס כל כך כשנתקל בבירוקרטיה שאין הוא מצליח להבינה. כאילו אין לו יד ורגל באחריות לנעשה במדינתו שלו.
אין ספק שהאדישות נמכרה לנו היטב בשלטי החוצות ובנאומי הפוליטיקאים. היא קיבלה יחסי ציבור שאף רעיון לא קיבל במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. כל כך היא נמכרה לנו היטב ששכחנו לשים לב שיש דווקא דוגמאות למחאה ציבורית שכן עובדת. מחאה ציבורית מזן חדש. המחאה החדשה חיה בזירה שונה לחלוטין. היא מתכתבת במרחב שבין דפי הפייסבוק לכלי התקשורת ומסתיימת בבתי המשפט.
הדפים האלו שהפכו להיות שיחות הסלון, קוראים לאנשים להצטרף לקבוצות שמקדמות אהבת אבוקדו, שוקולד, בדרנים מוערכים ומידי פעם גם מטרה זו או אחרת. כל מה שצריך האדיש שמאחורי המסך הוא ללחוץ על כפתור פשוט והוא כבר בפנים. ככה בלי להבהיל מועברים מסרים. בשנייה של מודעות פוליטית הוא הופך לחלק מקהילה מדומיינת של מפגינים בכיכר. אלא שיש והקהילה המדומיינת תופסת תאוצה מציאותית שאיש לא דמיין אותה. כך הדרך החדשה ללב האידיאולוג הסמוי מגיעה דרך רשת האינטרנט. שם הידיעות מגיעות במהירות וגם הגיוס של הקרובים והמכרים למטרות כאלו ואחרות. השיח הציבורי מקבל במה חדשה ומועצם יותר מאי פעם.
בעקבות כך הלחץ הציבורי גדל בעקבות כל ידיעה בכלי התקשורת. שואל יושב המנגלים: "איך זה משפיע? ותעביר את החמוצים". הנה ממש מול עינינו נעצר מעברו של בי"ח ברזילי על בסיס החלטות בעלי תקינות מפוקפקת. מהתקשורת הנושא הגיע לבג"צ באמצעות "גמדים קטנים" שקוראים להן תנועות חברה אזרחית. ביניהן התנועה לאיכות השלטון תנועות שמייצגות ציבור רחב שלא מצליח לקבל מענה בתוך המערכת הפוליטית הקיימת. תנועות אלו נשענו על השיח האינטנסיבי שהתקיים בפרשה הזו. כך ההתכתבות בין הרשתות החברתיות לכלי התקשורת מביאה לכדי לחץ ציבורי.
דוגמא נוספת, ושנייה, אני מעבירה את השיפודים, היא פרשיית הענק של "הולילנד" שהתפרסמה בכלי התקשורת. מאז ועד לימים אלו ממש הייתה התעניינות פייסבוקית בלתי פוסקת, ארגון הפגנה דרך הפייסבוק ורעש שהרעיד את יסודות הבנייה הבלתי חוקית הזו. כל אלו הביאו להתעניינות מתמשכת של הציבור. זאת כשנושאי תכנון ובנייה, למצער הדבר, אינם בדרך כלל מהנושאים האהובים על בוחרי הכותרות בעיתונים. שוב נרתמו ה"גמדים הקטנים" והביאו את הנושאים הללו לבית המשפט.
נכון, יושב מנגלים אהוב, טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל הן בהחלט פועלות. הגיע הזמן שתחזיר אמונך גם במערכת המשפט. היא זו שמעמידה לדין ושמה בבתי המעצר בעלי שררה שדבר לא יכול לעצרם. היא זו שמחזירה כספי ציבור במקומות שהשתיקה יפה להם. היא זו שכל כך מותקפת, אבל דווקא מוכיחה פעילות מסיבית ביותר.

כאן המקום לפנות אליך יושב המנגלים, אזרח המדינה, יקיר החברה, חזור אל הבמה הציבורית. אל תאבד תקווה מעצמך, מהמדינה ואל תקנה את האדישות שמוכרים לך שם. האדישות הזו אין בה בנייה ויצירה. היא מוציאה ממך את הכוחות האחרונים לראות את הסבל שממש עומד מתחת לעיניך. היא מעוורת אותך ומשתקת אותך. אנא ממך, בדוק את ההודעות החדשות בפייסבוק, תאשר הגעה לאירוע, בדוק חדשות דרך אתרי החדשות וצא לרחוב. זה הזמן לקחת אחריות על הנעשה כאן. זה הזמן להכריז על עצמאותך.