יש דיין אך אין דין- מאמר בנושא פרשת הרב אלון, ח"כ אורית זוארץ
על המדינה לדרוש בחזרה את זכותה לדין שווה לכל אזרחיה, לא ייתכן כי בשל אמונות דתיות תחיל המדינה מדיניות של איפה ואיפה.
קהילות מסוימות בחברה הדתית יכולות על פי בחירתן להחליט באיזו דרך לטפל בסוגיות ובמקרים העולים בתוך הקהילה. אדם הנחשד במעשים מגונים תוך שימוש במרותו וסמכותו, מקבל את הפריבילגיה "לסגור את זה בתוך הקהילה" ולא עומד לדין ולביקורת ציבורית כנדרש בחוק ובנורמות במדינה דמוקרטית ומתוקנת.
* ח"כ אורית זוארץ היא חברת סיעת קדימה בכנסת
לאחרונה, בשורה של צעדים ומהלכים מתבססת כאן לנגד עיננו מדינת-בת לישראל בתוך גבולותיה.
עמדה זו מקבלת משנה תוקף עם פרסום הפרשה החמורה בנוגע להשתקת החשדות להטרדה מינית של הרב אלון. מבלי להתייחס למושא הפרשה, הרב אלון ומעשיו לכאורה, אני רואה את החומרה דווקא בקשר השתיקה שנחשף באיחור של שלוש שנים, ובהקשרו לדין השונה המתפתח בישראל.

לפני כחודש הכריז שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, כי חזונו הוא להחזיר את המדינה לחוקי ההלכה, שכן לדידו הם מספקים את המענה לכל הסוגיות. לחזון זה חברו חברי כנסת שהציעו מערכת שפיטה רבנית במקביל לזו הקיימת היום, כדי שהציבור ייבחר על מי הוא סומך ובפני מי הוא רוצה להישפט.
וכך, מתחת לאפנו, חוקי ההלכה, בלא כל כיסוי חוקי-משפטי, הם החוקים בפועל לפיהם מתנהלת חברה שלמה.

חשוב לי להדגיש כי אין בכוונתי להטיל דופי בציבור שלם ולהאשים את הקהילות הדתיות ככלל. ברור לכל כי הציבור הדתי-לאומי בישראל הינו חלק משמעותי בהוויה הישראלית ושותפים לחובות ולזכויות. מחד הם משרתים ביחידות המובחרות ומאידך הם חשופים למרות המדינה גם כשזו מפנה אותם מבתיהם.

על המדינה לדרוש בחזרה את זכותה לדין שווה לכל אזרחיה, לא ייתכן כי בשל אמונות דתיות תחיל המדינה מדיניות של איפה ואיפה.
קהילות מסוימות בחברה הדתית יכולות על פי בחירתן להחליט באיזו דרך לטפל בסוגיות ובמקרים העולים בתוך הקהילה. אדם הנחשד במעשים מגונים תוך שימוש במרותו וסמכותו, מקבל את הפריבילגיה "לסגור את זה בתוך הקהילה" ולא עומד לדין ולביקורת ציבורית כנדרש בחוק ובנורמות במדינה דמוקרטית ומתוקנת.

בה בעת שבחברה האזרחית אנו נאבקים להעלאת המודעות הציבורית והחשיבות שבדיווח על תקיפה מינית, במדינת הבת של ישראל יש כללים אחרים, אפשר לסגור את הדברים, להשתיקם בתוך הקהילה. בזמן שהמדינה מחייבת גופים, מעסיקים, אנשי מקצוע ואזרחים בחובת דיווח, במדינת הבת בוחרים להגן על כבוד התוקף והמטריד על פני כבוד הקורבנות ורווחתם.

אך הפרשה האחרונה הזו לא עומדת לבדה, היא מהווה נדבך נוסף בשורה של פרשיות ואירועים שנחשפנו אליהם בחודשים האחרונים, מתוך אלה שחוקי המדינה לא נאכפים באופן שווה- יש דיין אך אין דין אחיד. כללי המשחק המקובלים בעולם הדמוקרטי לא חלים על דממת המחשכים בה מתנהל הציבור הדתי בחלק מן הסוגיות.

בשני מקרים שנחשפו לאחרונה, קבוצות חרדים התעמתו באלימות מול כוחות הביטחון במאבק על הוצאת גופה משכונה בירושלים. באחד האירועים, הגופה נחטפה מידי המשטרה והוסתרה, רק אחר מו"מ עם הנהגת ציבור החרדי סוכם כי הגופה תוחזר .
האם ראוי כי במדינה מתוקנת יתנהל מו"מ עם אזרחים פורעי חוק?

אתמול פרסמה המועצה לשלום הילד נתונים לגבי פדופילה מהם עולה כי תופעת ההטרדה המינית של ילדים בקהילות הדתיות והחרדיות נמצאת במגמת עלייה וקשר השתיקה סביבם מקשה את הטיפול. ללא דיווח היכולת של המדינה ורשויות האכיפה והחוק לטפל במקרים נחסמת. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד חשף נתון מדאיג לפיו סיבת ההסתרה היא שעצם החשד בהטרדה עלול לפגוע בשידוך של המטריד לכאורה, טובת הקורבנות אינה בראש סדר העדיפויות פעם נוספת.

נתון מדאיג נוסף שמחדד את ההתנגשות בין חוקי הדת לחוקי המדינה הוא שיעור התמיכה המקומם בקרב הציבור הדתי-לאומי במחאת החיילים שהניפו שלטים הקוראים לסרבנות פקודה בצבא, נתוני סקר של חברת מאגר מוחות מצביעים כי כ-49% מהציבור הדתי-לאומי וכ-59% מהציבור החרדי תומכים במניפי השלטים.

אינני קוראת לגט כריתות בין המדינה לבין אזרחיה הדתיים, אלא קוראת למדינה לדרוש את ריבונותה חזרה, לא להיבהל מן האלימות וקשר השתיקה.
אסור שנוותר במודע על המחויבות והאחריות שלנו לסייע לכל קורבנות האלימות בכלל והאלימות המינית ואלימות במשפחה בפרט.
אסור לנהוג איפה ואיפה בנוגע למאבק להגדלת המודעות וחובת הדיווח ולאפשר לחלק מהקהילות להפקיר את גורלם בידי קבוצות שנורמות של הסתרה והשתקה הם חלק מתפיסת עולמם. לא ייתכן שמתוך כבוד או פחד ניתן יד לסרבנות בתוך הצבא.

כאשר המדינה על רשויותיה ומוסדותיה נמנעת מבחינה וערעור הנורמות המקובלות בקהילות או מאפשרת אכיפת חוקים בצורה דיפרנציאלית וולונטרית, היא למעשה מאפשרת למדינה עם חוקים אחרים לצמוח כאן.