איפה הבושה? יונתן מצ'אדו*
כבר בשבוע הראשון בתנועה, זה הכה בי. אחד התיקים שחיכו לי בארון עסק בחבר מועצת עיר, שבניו למדו איתי בתיכון. נפל לי האסימון שלאותם אנשים שבאתי לרדוף, לאותם 'מושחתים', יש משפחה שרואה בהם אבא, בעל, דוד… (ממש תובנה מבריקה, הא?). כלומר, לא מדובר בחלאות או מאפיונרים מהשורה הראשונה, אלא באנשים 'נורמטיביים', כאלו שחיים בינינו, ללא זוג קרניים וקלשון. תהיתי ביני לבין עצמי: איך זה? איך הבושה לא מרתיעה אותם? להסתכל לבן שלך בעיניים, להביט בבן הזוג דרך הסורגים, לחברים מהשכונה… לאן נעלמה לה הבושה? יש לי תיאוריה בנושא, לא ממש אופטימית, ובכל זאת…
* יונתן מצ'אדו סטודנט שנה ב' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וסטודנט בקליניקה לקידום איכות השלטון בשיתוף האוניברסיטה העברית והתנועה לאיכות השלטון.

ניתוח די שטחי של רגש הבושה, מביא למסקנה הבאה: בני אדם ככלל מתביישים כשיש להם במה להתבייש; אבל חשוב מכך – מפני מי להתבייש. לדוגמא, אם אדם "נופח" על אי בודד, למרות שהמעשה לכשעצמו מביש משהו, לא סביר להניח שהוא יימנע ממנו בהמשך. אך, אם הוא 'שיחרר' נפיחה מול כיתה שלמה, סביר להניח שבשבת הבאה הוא כבר לא יאכל צ'ולנט. המצב היחיד בו אדם ששחרר לחצים קבל עם ועדה לא יירתע מלחזור על מעשיו, כשהוא מאמין שהקהל העומד מולו אדיש לכך, היינו קהל של מפיחים כמוהו. עכשיו לנמשל: איש ציבור שמועל, בוגד, גונב, כנראה שבשלב מסוים עוברת בראשו המחשבה: "מה יקרה אם יתפסו אותי, מה יחשבו עליי…?". לדעתי, הסיבה לכך שהמחשבה הזו לא מרתיעה אותו במיוחד היא שהוא מאמין שהציבור אותו הוא מייצג מושחת בדיוק כמוהו. אם נסתכל סביבנו על תופעות מסוימות בחברה שלנו נראה שאולי זה אכן המצב. מי מבינינו לא מכיר בעל מכולת שמדווח על מקסימום 30% מההכנסות שלו? נהג מונית שלא מפעיל מונה? חנויות מוצרי חשמל או רהיטים שעושות הנחה כשמשלמים במזומן (ומוותרות על הקבלה)? ומה לגבי חנויות של דיסקים צרובים וכו'? לדעתי, הבעיה בתופעות אלו אינה אותם בעלי מקצוע שמנסים להרוויח כמה פרוטות נוספות, אלא העובדה שיש להם ציבור לקוחות רחב כל-כך. לפני מספר שנים חוויתי הארה שממחישה נקודה זו. שיר של זמרת מסוימת (השם שמור במערכת מפאת כבודה) זכה במצעד כלשהו, דבר שגרם לי לרצות לחנוק אותה. אבל אז הבנתי שהיא לא אשמה שיש כל-כך הרבה אידיוטים שמוכנים לשלם 80 ₪ על הדיסקים שלה. כשיש ביקוש למוצר X לא צריך להתפלא שיש גם היצע (זה א'-ב' של קורס מיקרו-כלכלה).
דבר שמחזיר אותי לאנשי הציבור החביבים. איש ציבור היושב בתוך עמו ומודע להלך הרוח הנ"ל, בוודאי אומר לעצמו שכל אותם אנשים מאשרים במעשיהם את מעשיו הוא. ואכן, מדוע יחוש אדם בושה בעת שהוא ניצב מול אנשים שלדעתו היו פועלים בדיוק כמוהו, לו רק הייתה ניתנת להם ההזדמנות?!
מוסר ההשכל פשוט, כל עוד הנורמה החברתית שתשלוט היא כמו שתוארה לעיל, סביר להניח שלא משנה כמה היועמ"ש יהיה יעיל, וכמה מפחידה תהיה המשטרה, אנשי הציבור לא יירתעו ממעשיהם הנלוזים. לכן השינוי שצריך להיעשות אינו רק במערכות אכיפת החוק, אלא דווקא בציבור המצביעים. השינוי לדעתי צריך להיעשות בשני שלבים: (1) שינוי בסטנדרט ההתנהגות בחברה; (2) שינוי בתרבות שירות הלקוחות. ראשית עלינו לדאוג לכך שבתור חברה, ברמה התודעתית, מעשים מסוימים לא יהיו מקובלים. שינוי יהיה חייב להתחיל בכך שכל אחד ואחד מאיתנו יפנים שהמצב כמו שהוא היום הוא רע. רע לו ורע לכולם. אך שינוי זה לא מספיק לכשעצמו. על מנת להביא לידי ביטוי את השינוי הזה בחיי המעשה צריך מודעות צרכנית גבוהה. אחד החסרונות הבולטים בחברה הישראלית הוא הכוח המועט שיש ללקוחות מול ספקי המוצרים והשירותים. הקרטלים והמונופולים שחוגגים במדינה רבים כחול אשר על שפת הים (שוק הסולולר, הבנקים, החשמל…). כוחו המועט של הצרכן מתבטא היטב בציבור הצרכנים הגדול במדינה – האזרחים. האזרח הוא הצרכן של המדינה על רשויותיה השונות. חוסר האונים שלנו בתור צרכנים ימנע מהשינוי הקונספטואלי ברמת היחיד לקבל ביטוי מעשי. על כן על מנת לשנות משהו באמת, צריכה ההוקעה לבוא מכלל הציבור ולא מבודדים, מהפראיירים. הרי תמיד יהיו כאלה שיתעקשו שנהג המונית יפעיל את המונה, או שיתנדבו בתנועה למען איכות השלטון. אך כדי שחברות הסלולר יפסיקו לטחון אותנו, או בכדי שאנשי ציבור יפסיקו לערבב אותנו, צריך לפגוע להם בעקב אכילס. אצל חברות הסלולר מדובר בפגיעה בכיס, ואצל אנשי הציבור מדובר בפגיעה בפופולאריות האלקטוראלית. ביום שנפסיק להתמרמר על המצב הקיים, נפנים שמגיע לנו יותר, ונבטא את דעתנו הלכה למעשה במקום בו יש לה השפעה, או אז נוכל לחולל את המהפך הרצוי.