קריאה לחיזוק אלמנט ההרתעה בפעילות התנועה לאיכות השלטון –יוסי יעלי
התנועה לאיכות השלטון עוצרת מעשים רבים של התנהלות לא תקינה בגופים
ציבוריים, אך הפעילות של התנועה מעוררת רק הרתעה מוגבלת מפני ניסיונות נוספים חדשות לבקרים. הגיע הזמן להיות כלב שמירה נושך ולא רק נובח להרתעה.

התנועה לאיכות השלטון נלחמת בהתנהלות לא תקינה של גופים צבוריים. פעמים רבות התנועה מצליחה לעצור פעילויות לא תקינות ( לעתים על ידי
מכתב ולעתים ע"י פניה לבית המשפט ) ובמקרים אלה אכן הסדר מושב עלכנו והתנועה יכולה להיות גאה בפעילות הזאת. עם זאת המאבק של התנועה מזכיר קצת את המאבק של סיזיפוס: התנועה עוצרת מספר מעשי התנהלות לא תקינה בגופים צבוריים אבל ההרתעה מפני ניסיונות נוספים מאוד מוגבלת, וכך העובדים בגופים הצבוריים יכולים להמשיך ללא חשש במעשי התנהלות לא תקינה בשיטת "מצליח". בצורה כזאת בעית השורש לא נפתרת.

מה ניתן לעשות לחיזוק אלמנט ההרתעה?
במקרים של התנהלות לא תקינה בצורה בוטה אפשר להביא לכך שהעובדים המבצעים את ההתנהלות הלא תקינה יזכו בתגמול שלילי על מעשיהם ( למשל עונש כספי אישי ו-או פרסום בולט ברבים של שמותיהם ). תגמול שלילי שיפורסם ברבים יהווה הרתעה מסוימת לעובדים אחרים שלא להתנהל באופן לא תקין בצורה בוטה. כמובן שצריך להתחשב במי שמתנהל בתום לב ולא לנסות לרדוף אותו, כי צריך לאפשר לעובדים מרחב פעילות בעבודתם.

איך ניתן ליישם את הרעיון בפרקטיקה? אפשר להתחיל עם מקרה אחד לדוגמא. המפתח להצלחה הוא לבחור מקרה שבו סיכויי ההצלחה יהיו טובים מאוד, כי מאבקים על עקרונות כאלה עלולים לשחוק אפילו ארגון כמו התנועה לאיכות השלטון. במציאות הישראלית צריך לקחת בחשבון אפשרות של מאבק מסדר גודל של 5-10 שנים. הכלים שהתנועה מורגלת בהם הם כלים של מאבק משפטי, ולכן כדאי לבחור מקרה שבו הזירה העיקרית תהיה הזירה המשפטית. הצלחה במקרה אחד תהווה פריצת דרך בהרתעת אחרים.

להלן דוגמא למקרה שיכול להיות מועמד אפשרי לפעילות הבונה הרתעה:
בעיתון ידיעות אחרונות מתאריך 12.10.2009 פורסמה הידיעה הבאה ע"י דוד רגב – הכתב לעניני רווחה:
" על אטימות משלמים – והרבה
הביטוח הלאומי עיקל חשבון בנק של עובדת שלא בצדק ויפצה אותה ב- 50 אלף שקל
התרגלתם שכשהרשויות טועות אתם צריכים לשלם את המחיר ולשתוק? האזרחית ר', שסירבה להשלים עם ההתעמרות בה, זכתה באחרונה בפיצוי של 50 אלף שקלים.
לפני כ- 10 שנים עבדה ר' כמטפלת בקשישה כמה שנים, אחר כך קיבלה לפתע מכתב מהביטוח הלאומי הדורש ממנה לשלם כסף. ר' השיבה שהיא שכירה והפנתה את אנשי הביטוח הלאומי למעסיקה שלה, שהיתה אמורה לשלם עבורה את דמי הביטוח הלאומי. אלא שהעובדות ממש לא עניינו את הפקידים, והם המשיכו לדרוש מר' את הכסף. בהמשך היא אף נדהמה לגלות שהטילו עיקול על חשבונות הבנק שלה ועל כרטיסי האשראי שלה.
ר' שבינתיים הפכה לעורכת דין פנתה שוב ושוב לביטוח הלאומי בדרישה שיסירו את העיקול, שכן היא אינה חייבת להם דבר – אך לשווא. חודשים תמימים נאלצה להתנהל תחת העיקולים עד שהצליחה לשכנע את הפקידים בצידקתה.
ר' החליטה לא לשתוק. היא הגישה תביעה לבית משפט השלום בטענה שהתנהלות הביטוח הלאומי פגעה בשמה הטוב, שכן הטלת העיקולים גרמה לבנקים לחשוב שהיא שקועה בחובות. הביטוח הלאומי ניסה לטעון כי פקידיו נהגו בתום לב ועל פי החוק, אולם השופט חגי בר-נר קבע כי הם דווקא נהגו באטימות וחייב אותם לפצות את ר'. "

אפשרות אחת לתגובה מצד התנועה היא להשיג את פרטי המידע על שמות הפקידים ולפרסם אותם ברבים. הפרסום הזה על פי הכתבה כנראה מגיע להם, ויש לשער שיגרום להם אי נעימות. סיכויי ההצלחה של אפשרות זאת כנראה די טובים, אם כי ההרתעה שתיווצר בעקבותיה תהיה די מוגבלת.
אפשרות אחרת, יותר מורכבת, היא לנסות להתלונן בנציבות שירות המדינה על הפקידים המסוימים, שבהתנהלותם הבוטה גרמו לנזק של 50 אלף שקל לאוצר המדינה, ולדרוש שיועמדו לדין משמעתי בשל כך. מי שקורא את הנחיות פרקליט המדינה ( הנחיה מס' 16.5 – אחריות שילוחית וחסינות עובדי ציבור בנזיקין ) יכול להבין שהפרקליטות תתנגד להגשת תביעה כזאת נגד עובדי מדינה, וצפוי מאבק ממושך בענין ( כמה שנים ). יש סיכוי טוב שבסיוע בית המשפט ניתן יהיה לאכוף על הפרקליטות הגשת תביעה. גם אם יועמדו לדין משמעתי, העונש הצפוי יהיה לא גדול, אבל יש סיכוי ליצור במסלול כזה הרתעה מסוימת ( לא גדולה מאוד ) לאחר מאבק.

הגב' ר' תבעה פיצויים מהביטוח הלאומי. לו היתה תובעת פיצויים אישית מהפקידים ש"טיפלו" בה סיכוייה לזכות היו כנראה סבירים ( אם כי כנראה היתה צריכה לטרוח יותר לשם כך ). המקרה הבא מדגים את האמור לעיל:

להלן תיאור אירוע שהתרחש בשנת 1986, והתפרסם בעתונות:
בעקבות תביעה שהגיש אזרח נגד פקידים במס-רכוש קבע שופט בית משפט השלום בתל-אביב, נתן עמית: עובדי צבור חייבים באחריות לרשלנותם.
ליואל לוביאנקר, תושב תל-אביב, יש חלקות אדמה. יום אחד הופתע לקבל הודעה ממס רכוש, לפיה השומה שעליו לשלם היא 2,472 שקל לכל מ"ר. לוביאנקר מיהר למשרדי מס רכוש, כדי לברר, אולי נפלה כאן טעות.
לגבי חלקה אחת טען לוביאנקר, כי כעת היא אינה ברשותו, כיוון שהופקעה על ידי העיריה. החלקה השניה נמצאת לדבריו, באיזור המיועד לתיכנון מחדש; הקרקע בו הוקפאה, ועל כן אין חובת תשלום מס. בנוסף לזאת – בעל המחצית השניה של אותה חלקה נדרש לשלם – ושילם- סכום נמוך בהרבה ממה שנדרש מלוביאנקר.
לתדהמתו, היתה תשובתם של שני פקידי מינהל מס רכוש, חיים מאירי ויצחק בר ( שנפטר בינתיים ), זהה: "השומה נראית לנו סבירה בהחלט".
לוביאנקר לא ויתר ופנה לועדת ערר. זו הורידה את שווי החלקות לצורך חישוב המס מ- 2,472 שקל ל- 700 שקל למ"ר. בעיקבות זאת הגיש לוביאנקר לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה אישית נגד שני הפקידים.
בתביעתו טוען לוביאנקר, כי פקידי מס-רכוש לא קראו כלל את השגותיו, לא דנו בנימוקים והתרשלו באופן חמור בתפקידם. עוד נאמר בכתב התביעה, כי התנהגותם של הפקידים מהווה זלזול בתפקידם ולעג לסדר הציבורי.
פרקליטות מחוז תל-אביב ביקשה מבית המשפט למחוק את התביעה על הסף שכן, לטענתה, אי אפשר לתבוע אישית פקידי מדינה, מאחר ומעמדם הינו מעמד שיפוטי ויש להם חסינות. טענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. השופט נתן עמית קבע בפסק דין עקרוני, כי עובדי ציבור חייבים באחריות לרשלנותם.
בית המשפט חייב את שני פקידי מס-רכוש ( ובמקרה של בר, את עזבונו ) לשלם אישית, פיצויים על רשלנותם, ובנוסף לכך חייבם לכסות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין.

מענין לשים לב לכך, שעורך הדין שייצג את מר לוביאנקר לא בחר לתבוע את המדינה, כפי שמקובל כיום בפרקטיקה המשפטית, אלא את העובדים עצמם.
במהלך השנים האחרונות מקובל יותר לתבוע את הארגון הצבורי בלבד ולא את האנשים המועסקים בו, שפעלו בצורה בלתי נאותה ( כנראה כי הפרקליטות נלחמת בתובע פחות קשה במקרים כאלה ). מבחינת טובת הצבור לדרך זאת יש שני חסרונות:
1. כאשר הארגון מפסיד במשפט ומשלם פיצוי על נזק, מי שנושא בעלות הפיצוי הוא הציבור, שמתקציבו יורד סכום הפיצוי לאדם שנפגע
2. האנשים שגרמו לנזק אינם מקבלים היזון חוזר שלילי למעשיהם.

התנועה לאיכות השלטון יכולה ליצור הרתעה חזקה מפני התנהלות בשרירות לב אם תמצא מקרה מהסוג של הגב' ר', שבו התנועה תקח על עצמה לסייע לאדם, שמתקשה להתמודד עם משפטים, לתבוע פקידי ציבור באופן אישי על נזקים שנגרמו לו. האפשרות הזאת היא אפקטיבית ביותר להשלטת הרתעה. היתרון שלה הוא בכך שכבר עם הגשת התביעה ופרסומה ברבים יכולה להווצר הרתעה מסוימת מפני התנהלות בוטה. אם התנועה תפרסם בעתון "מאחוריך" קול קורא לקבלת הצעות למקרים דומים לאלה שהוזכרו, כדי לעזור לתובע, בודאי ימצא מקרה מתאים, ומספיקה הצהרת כוונות פומבית כזאת כדי ליצור הרתעה משמעותית אצל כמה אנשים.

יוסף יעלי