כמה מילים על כנס אילת לעתונות עו"ד חיים שיבי
יש לי ביקורת קשה על הדרך שבה בחרו עמיתי בתל-אביב לגבש את תוכני ודגשי כנס אילת לעתונות השלישי, ואיני נוטל בו השנה חלק. נכון – יש מחלוקת בין האגודות על נושאים כמו הצורך באיגוד גג ארצי. ירושלים רוצה בכך, התל-אביבים סבורים אחרת.
אך לצד הביקורת צריך לומר כי האגודה בתל-אביב מינפה ומיתגה את כנס אילת בהצלחה – והכנס הצריך מאמץ הפקתי רב. אין לי ספק כי בהמשך הדרך יהיה לו גם היבט של שיתוף נציגות עיתונאים בינלאומית בהיקף משמעותי יותר.
העתונאי עו"ד חיים שיבי הוא אב בית-הדין לאתיקה של אגודת העיתונאים בירושלים וחבר בצוות הסיוע המשפטי של האגודה

"כדי להבין את הדינמיקה של כנס אילת לעתונות צריך להכיר את הפוליטיקה של העסקונה העיתונאית בישראל", כותב יזהר באר ב"עין השביעית" – וזורק את כולנו, גם אותי, לשק אחד של עסקונה שאינה עוסקת במה שצריך לעסוק בו כדי לעשות עיתונות טובה.

קראתי ונזכרתי ברגעים שעשיתי השבוע עם כתבת בכירה בעיתון יומי ותיק, כשישבתי לצדה על ספסלי בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים. היא הקדישה לעיתון 27 משנות חייה. היתה לעיתונאית בשלה, הוגנת, מקצועית. אלא שבישיבת הוועדה הפריטטית בהליך הפיטורים של הנהלת העיתון נגדה, השווה אותה נציג ההנהלה למכונית משומשת. גם מכוניות, אחרי שנים, טען כשהוא מחייך לה בפניה, מגיעות אל מגרש הגרוטאות.

אמרתי לו מה דעתי עליו ועל משל המכוניות ואמרתי לשולחיו מה דעתי על עיתון המתנהל כמוסך, שבו יכולתו המקצועית של עיתונאי ותרומתו לכלי התקשורת שלו נמדדות בעיקר, ולעתים אך ורק, על-פי המשוואה המשולשת תפוקה-שעות-כסף.

בשעות שהקדשתי בהתנדבות במהלך שמונה שנים לנושא האיגוד המקצועי בירושלים, אישרתי סיוע של מאות אלפי שקלים מקופת האגודה למימון ייעוץ משפטי שנועד למנוע פיטורים או להשיג, בסיוע עורכי-דין מן השורה הראשונה, חבילות פרישה הוגנות. לעתים, הסיוע הזה היה קו ההגנה האחרון על עיתונאים שחצו קו גיל מסוים או העזו לומר למערכת שלהם "לא" כאשר הוראה מלמעלה נראתה להם נוגדת את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.

אני מדגיש זאת מפני שאין לדעתי לנתק בין הביטחון התעסוקתי של העיתונאי ובין יכולתו לעמוד בלחצי הון ושלטון. אין – מלבד אגודות העיתונאים – גוף אחר הפועל מעשית ומשפטית ומעבר לשיח הציבורי בחזית הזאת. לא האקדמיה. לא טנקי מחשבה. גם לא מועצת העיתונות.

אך כל זה קטן כמובן על באר, המעדיף להתמקד בעיקר בהבטים תקשורתיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לידיעת מי שאינו מכיר את עבודת היוניון הירושלמי: אחד מתנאי אגודת העיתונאים בירושלים במשא-ומתן עם הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים שהדיחה אותנו – וחזרה בה וקיבלה אותנו שוב לשורותיה – היה זה: הפדרציה התחייבה לסייע לבקשת האגודה בהקמת פורום עיתונאים ישראלי-פלסטיני משותף.

נציגי איגודים גרמנים ואיטלקים שהגיעו למפגש ה"סולחה" עם יו"ר הפדרציה הבינלאומית, שבו ייצגתי עם עמיתי אחיה גינוסר את האגודה בירושלים, הודיעו כי הם נחלצים לסייע לנו להקים את הפורום כדי לבנות גשר אזורי של הבנה הדדית.

רצינו ונרצה למצוא דרכים לסיוע הדדי בסיקור, לחינוך עיתונאים צעירים להבנת מכאובי "האחר" והאנשת דמותו. דיברנו על מאמץ מודע לסיקור מלא של מחיר הסכסוך. כל זאת בלי לחתום תחילה על הצהרת עמדות פוליטית של הימין או של השמאל.

יש לי ביקורת קשה על הדרך שבה בחרו עמיתי בתל-אביב לגבש את תוכני ודגשי כנס אילת השלישי, ואיני נוטל בו השנה חלק. נכון – יש מחלוקת בין האגודות על נושאים כמו הצורך באיגוד גג ארצי. ירושלים רוצה בכך, התל-אביבים סבורים אחרת.

אך לצד הביקורת צריך לומר כי האגודה בתל-אביב מינפה ומיתגה את כנס אילת בהצלחה – והכנס הצריך מאמץ הפקתי רב. אין לי ספק כי בהמשך הדרך יהיה לו גם היבט של שיתוף נציגות עיתונאים בינלאומית בהיקף משמעותי יותר.

באחת, איני שותף לנחירת הבוז של באר כנגד ה"עסקונה". אם ירצה להכיר את מה שאיננו מכיר – הוא מוזמן להצטרף כחבר פעיל לאגודת העיתונאים בירושלים. אם יתברר כי אין לעמותת קשב בעיות מימון – מסי החבר שנבקש ממנו יהיו מלאים.

* העתונאי עו"ד חיים שיבי הוא אב בית-הדין לאתיקה של אגודת העיתונאים בירושלים וחבר בצוות הסיוע המשפטי של האגודה