התנועה לאיכות השלטון הגישה היום לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בקשה לצו מניעה וצו הצהרתי למניעה או ביטול חתימת הסכם שכר בבנק ישראל
התנועה לאיכות השלטון
התנועה למען איכות השלטון בישראל באמצעות עוה"ד אליעד שרגא ודניאל קירס הגישה היום לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בקשה לצו מניעה קבוע נגד נגיד בנק ישראל ובנק ישראל ונגד הממונה על השכר והסמי עבודה המורה להם להימנע מחתימה על הסכם שכר בבנק ישראל הכולל ו/או המאשר, במישרין או בעקיפין, רכיב או רכיבים הנמנים במכתבו של הממונה על שכר והסכמי העבודה מיום 31.12.2003 ו/או במכתבו של הממונה על השכר מיום 11.3.2007 זאת, למעט רכיב או רכיבים שאושרו בהתאם לסמכותו של שר האוצר בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, וזאת רק לאחר שהממונה על השכר יפרסם באתר האינטרנט שלו (או מקום אחר שיקבע בית הדין הנכבד) את הנימוקים המראים כיצד זה שהרכיבים האמורים לא סתרו את סעיף29. או שמוצדק על אף סתירת סעיף 29 , לאשר אותם. בשנת 2003 הוציא הממונה על השכר באוצר הודעה לפיה עשרות הטבות ברכיבי שכר בבנק ישראל סותרים את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולכן הינם לכאורה בלתי חוקיים. מדובר בהטבות מפליגות שחלקן פיקטיביות ועזות מצח. (נוסחה מעוותת של ערך שער, כפל תשלומים וכו"). בנק ישראל האמור להוות דוגמא לאחריות וליושר פיסקאלי בחר משום מה לעתור לבג"ץ נגד הממונה על השכר בטענות מופרכות לפיהן הממונה אינו מוסמך כביכול כלפי הבנק. בתגובה לעתירה טענה המדינה כי אף על פי שיטת החישוב המוכחשת של הבנק , אכן מדובר בשכר בלתי חוקי לכאורה. הצדדים מנהלים מו"מ כ3 שנים. לתנועה נודע לכאורה שעל אף עמדת המדינה הברורה כי מדובר בשכר בלתי חוקי לכאורה , היא מתכוונת לוותר ולהתקפל ולהלבין עשרות הטבות שכר בלתי חוקיות לכאורה בהסכם השכר החדש בבנק. התנועה ביקשה להצטרף כמשיבה לעתירת בנק ישראל לבג"ץ והבקשה תלויה ועומדת. לאור האפשרות כי הממונה יתקפל וילבין את השכר הבלתי חוקי לכאורה והעתירה לא תבורר, פונה התנועה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת צווי מניעה. לאור העובדה כי נושא הסכמי שכר הנם בסמכות בית הדין לעבודה, על פי הפסיקה יש לעותר ציבורי כתנועה לאיכות השלטון מעמד לפנות לבית דין זה. והוא יברר את הבקשה על פי הדין המנהלי. התנועה טוענת שרשות ציבורית אינה יכולה לוותר כליל על קופת הציבור, שלטון החוק ואמון הציבור בפשרה כביכול, אל מול טענות משפטיות חסרות בסיס. מותר למדינה להגיע לפשרה רק כאשר הציבור יכול להרוויח מכך. פשרה כביכול אשר אינה עשויה להיטיב עם אינטרס הציבור היא בלתי סבירה ושלא כדין ודינה להיפסל.