שלום לך שוקי צפיתי בחלק מהסרט על אירועי קוו 300. מעבר לזוהמה שפשטה בין אנשי השב"כ ששיאה היה הפעלת לחץ מתמשך על בכירי השב"כ לסלף עדויות, נראה לי שמוקד הזיהום העיקרי לא רק שלא טופל אלא קודם לפסגת הצמרת. מדובר בראש הממשלה דאז (קרי : שמעון פרס ) שנתן למעשה גיבוי לעושי המעשה ולסילוף העובדות. לי נראה שגם אותו צריך היה "לצלוב" אז. במקום זאת הוא המשיך בדרכו ובקידומו עד שהגיע לנשיאות המדינה (מוסד מיותר, ראוותני ובזבזני. בזבזני במיוחד בקדנציה הנוכחית ). יוסף ענבי אשדוד

יָדַע כל חקלאי פיקח / ואף ציין זאת לטובה, שֶׁכֵּן ראוי הוא לשבח / את הארגון ששמו "תנובה".

בימים אלה בהם המושג צדק חברתי הופך ליותר מסתם מטבע לשון, חשבתי שנכון יהיה לבחון דרכים ליצירת אמנה חברתית עסקית בין בעלי העסקים לבין העובדים. את הרעיון שאבתי מהפרסום של קפה דה-מרקר לקראת כנס ישראל 2021 ואני נענה לאתגר ומציע דרך אפשרית. למאמר בדה מרקר קפה :

ליברמן מהלך אימים על מדליפים במשרדי הממשלה ובמשטרה, אז למה דווקא עבריינים ושוטרים מעריצים אותו כל כך? למה בית משפט העליון, שדחה את עתירתו, מצדיק את המרדף שלו אחרי מדליפים, בהערת ביניים מרגיזה שתהפוך להלכה פסוקה? מדוע בית המשפט לא טורח להסביר גם את הצד השני, הלא פורמלי, שהדלפות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה? האם ללא אותו "גרון עמוק" היתה נחשפת פרשת הנשיא ריצ'רד ניכסון באמריקה? האם ללא ההדלפות ממשרד מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות היו מגישים כתב אישום נגד אולמרט? בחיים לא! האם שופטינו תמימים? גם לא, עננה שמרנית מתקרבת לבית משפט העליון, ראו הוזהרתם! לבלוג פוסתא

בשבועות האחרונים,אנו עדים למחאה החברתית על יוקר המחייה בכלל ובמוצרי מזון, דיור בכלל בישראל. דומה כי אחד המרכבים המרכזיים שמניעים מחאה חברתית זו מתבסס על העידרו של עקרון הצדק החברתי הווה אומר כמה דרישות המדינה מפנה ולמי (מיסים,מילואים חובות אזרחיות) כמה זכויות ומשאבים מופנים לטובת האזרחים. בתוך דיון זה עולה שאלת הצדק החלוקתי( distributive justice) הווה אומר (ווינארב 2008 ) כיצד מחלקים את העוגה התקציבית, מי מקבל מה במונחים של השכלה, נגישות למידע, משאבי הון קרקע וכ"א וההשלכות של חלוקה זו על הפערים החברתיים והכלכליים.

מדוע טרפדו נתניהו ואטיאס את הפעלת החוק, שנועד למנוע ריכוז של קרקעות מדינה מופרטות בידי בעלי הון? למאמר באתר "דה מרקר קפה"

שמי נועם ואני סטודנט לרפואה. הרגשתי צורך לכתוב מכתב זה בעקבות הרגשת התסכול שמפעמת בי בחודשים האחרונים, חודשים בהם מתנהלת מחאת הרופאים במדינה. מחאה שקטה, אחראית שנולדה מצורך אמיתי וכואב.

נהוג לומר שהמשטר הדמוקרטי נשען על שלוש רגלים: הרשות המבצעת (הממשלה), הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ההגדרה הנ"ל של רשויות אינה עומדת במבחן הזמן נוסח "ראה וקדש". במהלך השנים נוספה ברוב המדינות הדמוקרטיות גם רשות מבקרת. כנראה שהרציונל להתוספות רשות זאת היא שאין זה נכון לתת CART BLANCHE לרשות המבצעת לעשות שגיאות על חשבון הציבור. גם במצב הזה יש עדיין פגם משום שהאזרחים מנוטרלים מכל מעורבות במה שנעשה בשלטון בין מועדי הבחירות. כדאי לזכור שבמודל הקלסי של דמוקרטיה של עיר האזרחים נהגו להשתתף בהכרעות על ענינים שונים. עם גידול היחידה הדמוקרטית למדינות בעלות מיליוני אזרחים נוצר קושי ליישם עקרון יפה זה, אבל כדאי להשקיע שוב מחשבה אם ניתן ליישם אותו במציאות של ימינו. נזכיר כאן ברמת כותרות כיוונים אפשריים להגברת שיתוף האזרחים במימשל.

הבוקר 20.8.11 שמעתי ברשת ב ידיעה שאינטלקטואלים צעירים בפולין הקימו תנועה לביטול המפלגות ולבחירת שלטון המורכב ממומחים. קראתי והתעודדתי.

אחד מעיקרי המדיניות של נתניהו הוא הורדת שיעורי המסים הישירים, והוא אכן עשה רבות להורדתם. אלא, שאת מצבן של השכבות הנמוכות, שכמעט לא משלמות מס, הוא כמעט לא שינה בכך. עיקר הורדת שיעורי המסים הישירים תרמו לכיסיו, העמוקים גם ככה, של עשירון העליון, לכאלה שרוב ההכנסות שלהם אינו משכר ולכן משלמים מעט מסים ישירים ולחברות. בעוד יש ויכוח האם הורדת נטל המס מסייע לכלל הציבור, ולא רק לעשירונים הגבוהים ביותר, והאם הורדת המסים הישירים תורמת לצמיחה (הצמיחה של מי?), אין ספק שהם מגדילים את הפערים הכלכליים והחברתיים. אך לאי השוויון יש גם השפעה שלילית נוספת על המשק, שעליה נתניהו וגם אנשי האוצר לא חשבו או יותר חמור חשבו, ידעו ולמרות זאת הורידו מסים.