התנועה לאיכות השלטון פנתה לראש הממשלה להעביר מכהונתו את שר הפנים אלי ישי השר הממונה בשל המחדל בעניין שירותי כיבוי האש, ואף קראה לקהל הרחב לתמוך בעצומה ברוח זאת. התנועה נימקה זאת בגלל אי המוכנות של שירותי הכבאות והאחריות המיניסטריאלית שיש לו על נושא הכבאות. יש בי אי נוחות מהקריאה הזאת בגלל נימוקיה. כולם יודעים שאי המוכנות של שירותי הכבאות נובעת מהעדר היחס הנאות של ממשלות ישראל השונות אל האוכלוסיה האזרחית בעתות חירום. ממשלות ישראל לא הסכימו להקציב כסף לשירותי הכבאות כי לא ראו חשיבות מספקת לנושא. כל ממשלות ישראל לפחות בעשור האחרון נושאות באחריות למצב זה – כל ראשי הממשלות וכל השרים שכיהנו ומכהנים שותפים לאחריות זאת. אני מתרשם שדוקא אלי ישי היה זה שהראה התענינות בנושא יותר משרים אחרים בעבר ובהווה ( למשל אפילו יותר משר הבטחון שבשעת חירום אמור להפעיל את מערך הכבאות ), ואף הצליח להעלות את נושא אי המוכנות של שירותי הכבאות בממשלה. במצב הזה היה נכון לדעתי לקרוא להתפטרות כל הממשלה. מדוע אם כן אני חושב שאלי ישי צריך להתפטר?

וּמִי לָנוּ מִשְׂגַּב לַדַּךְ? שׁוּב, הַשִּׁלּוּב הַמְּנֻצַּח: שַׂר שֶׁמַּזְנִיחַ כָּל מַנְדָּט – אִם אֵין לוֹ נְגִיעָה לַדָּת; וְרֹאשׁ, שֶׁתַּאֲוַת שְׂרָרָה אֶצְלוֹ – גְּרוּעָה מִיֵּצֶר רַע. הַר הַכַּרְמֶל בּוֹעֵר עַד רֶמֶץ וְאֵין מִי שֶׁעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ. כְּלָל אֵין פֹּה שׁוּם נָתוּן חָדָשׁ, הֲרֵי לָזֶה מַמָּשׁ הֻקְדַּשׁ דו"ח מְפֹרָט, לִפְנֵי שָׁנָה – שֶׁל מְבַקֵּר הַמְּדִינָה.

המנהיגים שלנו, הכנסת – עושים קומופלאז’. פועלים בשיטת הסמוך, ו"הכאילו" וה"אולי". כך הם מנהלים לנו את העניינים. במדינת הלליפוטים שלנו. בני 12 מנהלים לנו את החיים. האישה לכאורה מנהלת את לשכת ראש הממשלה, המשטרה הפכה ל..., הצבא ל.., וסליחה אשכנזי – אבל נראה לי שאתה כלי משחק בלוח השחמט הזה .. (לכאורה רבותי לכאורה). *מתוך הבלוג של אורית באתר סאלונה.

בשיטוטי במרחביו האינסופיים של האינטרנט, תוך חיפוש חומר על השפעות רגשיות ונפשיות על ההתנהגות, נתקלתי במחקר שהעלה אצלי רעיון על קשר בין ממצאיו לתחום שאני עוסק בו מזה מספר שנים – חקירת שחיתויות ומחקר אקדמי בנושא זה. הממצאים מורים על קשרים בין מעמד חברתי וכלכלי ובין אינטלגנציה רגשית וצביעות. * ד"ר מאיר גלבוע חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, לוחם במובן הלא-מלחמתי של המלה. *לבלוג "הרמת מסך"

מקור השחיתות נעוץ בעצם שיטת הניהול המנהלת את חיינו - הפוליטיקה. שיטה שמבוססת על עיקרון 'תן לי ואתן לך,שמור לי ואשמור לך' , נידונה לכישלון מראש וככזו מובילה לשחיתות אליה אנו חשופים היום יותר מתמיד. אל הפוליטיקה מצטרפת הבירוקרטיה, אותה אני מכנה 'חולבת כספים וזמן'. לא רק זאת, אלא גם 'הדת' המעוותת שולטת בחיינו, ולצידה האידיאלוגייה, שמזמן כבר לא רלוונטית לחיינו כיום. אני משוכנע שעובדות חיים אלה ידועות לכם. כל אדם רשאי לחיות את דתו, האידיאלוגייה שלו, את הפוליטיקה האישית שלו, בביתו שלו. אבל כאשר מדובר בניהול חיי הכלל, אין שום מקום לכך. והתוצאות מדברות בעד עצמן. מכך, שאין לנו ברירה אלא לשאוף למטרה אחת ויחידה - שינוי השיטה.

אתה צודק לגמרי קצת איפוק וכבוד לזולת לא יזיק לנו יישר כוח ניר ונגר

שלום רב כתורם לתנועה ברצוני למחות על מאמרו של מר מאיר גלבוע בנוגע לשיקוליו של כבוד השופט יואל צור בפרשת הנגבי. (גיליון 22) ניתן לתהות לגבי נושאי קלון וכו', אך לרמוז באופן בוטה שכזה על שיקולי שופט בביטאון תנועה שעניינה איכות השילטון זה לא ראוי לדעתי מהטעמים הבאים: 1) יכול היה מר גלבוע וכל גוף אחר לבקש מכבוד השופט לפסול עצמו אי שם כאשר החל המשפט ומאחר ולא עשה זאת , לא הוא ולא כל גוף אחר, אזי יש לכבד הכרעת בית משפט גם כשלא מסכימים איתה. 2) יכולים אנחנו אך ורק לדמיין מה היה קורה לו אותה רמיזה היתה מתבצעת בכיוון השני למשל: כבוד השופט מונה ע"י ציפי לבני בכהונתה והוא מעוניין לעזור לה ע"י סילוקו של הנגבי שהוא מתמודד פוטנציאלי להנהגת קדימה בבחירות הבאות. בברכה נעם זכאי

משהו קורה כאן בקרב הסטודנטים בשנים האחרונות, יש פה מעין סתירה שאולי אפילו משקפת את מה שקורה בחברה כולה. אנו כסטודנטים כן רוצים לעשות שינוי, גדלנו עם אידיאלים מסוימים, אידיאלים שקיבלנו מהבית, מתנועת הנוער, מבית הכנסת ומבית הספר ובמיוחד אידיאלים של חינוך וקידמה. כולנו מודעים לעובדה כי החברה הישראלית עברה במהלך השנים תהפוכות רבות, היא עברה מחברה שצריכה להילחם על עצם קיומה ולצרכים בסיסיים כמו תעסוקה ורווחה, לחברה שיותר ויותר מתעסקת בעצמה, לטוב ולרע, התעסקות בתרבות, בפנאי, בצרכנות ובמאפיינים הייחודים לכל מגזר בחברה. הסתירה היא אם כן בין הרצון להביא לשינוי למעשים בפועל. נהיינו אדישים יותר, עסוקים יותר ואם נהיה כנים אולי קצת איבדנו את האמונה שלנו בשלטון. אנו צריכים לצאת מהקופסא שלנו ולא להיכנע למצב המדכדך שאנו נמצאים בו, זה לא מזמן התא הסטודנטיאלי ניצח במאבק נגד פיטור המנקות העובדות באוניברסיטה ואני אומרת, צריך עוד כאלו על מנת לחנך את הדור הבא ולקדם את חברתנו כחברה מתקדמת ודמוקרטית. *הכותבת שולה פוקס, סטודנטית לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית המתמחה במחלקת ארגון וחברים בתנועה - מוזמנים לקרוא עוד מרשמיה בבלוג בדה מרקר קפה 'מיומנה של מתמחה' ** הפוסט נכתב בשיתוף פעולה עם המתמחה הנוספת, ענבר אדמון , אחראית על גיוס מתנדבים וסטודנטים לתנועה .

מעניין אותי, האם אנחנו לא לומדים דבר? או לא רוצים ללמוד דבר? או אולי יש אנשים המוכנים להתפרנס בכל מחיר, גם אם זה יהיה על גב חברה שלמה. את שופטים ולא שפוטים / בלוגילוגי כתבתי כשנדרשנו להתערב בפרשות אינטימיות בחיי קצב, ואח"כ של רמון. הרי ברור – שאנחנו חברה שזקוקה לבתי משפט, או אולי, מנצלת את בתי המשפט לשם הון פוליטי. אבל עכשיו כבר התמכרנו גם למין, לפחות אני יכולה לומר זאת על אמצעי התקשורת שמשוכנעים שללא פרובוקציות מיניות הם לא ימכרו עיתונים.

צו איסור פרסום ושקיפות ביחד? קשה לדמיין. אם ברצונך לדעת איך בכל זאת זה יתכן קרא את מאמרו של יוסי יעלי הציבור מצפה ממערכת המשפט שתהווה דוגמא להתנהלות לכל שאר מערכות השלטון. המימרא: "חשוב שהצדק גם ייראה ולא רק ייעשה" ממחישה את חשיבותה של השקיפות בהתנהלות מערכת המשפט. לפני מספר שנים הוביל נשיא בית המשפט העליון דאז הפרופ' אהרון ברק מהלך מהפכני חשוב של הנהגת מדיניות של פרסום באינטרנט של פסקי דין, ובכך העלה תרומה גדולה לענין השקיפות לציבור של המתרחש בבתי המשפט.