כבר בשבוע הראשון בתנועה, זה הכה בי. אחד התיקים שחיכו לי בארון עסק בחבר מועצת עיר, שבניו למדו איתי בתיכון. נפל לי האסימון שלאותם אנשים שבאתי לרדוף, לאותם 'מושחתים', יש משפחה שרואה בהם אבא, בעל, דוד... (ממש תובנה מבריקה, הא?). כלומר, לא מדובר בחלאות או מאפיונרים מהשורה הראשונה, אלא באנשים 'נורמטיביים', כאלו שחיים בינינו, ללא זוג קרניים וקלשון. תהיתי ביני לבין עצמי: איך זה? איך הבושה לא מרתיעה אותם? להסתכל לבן שלך בעיניים, להביט בבן הזוג דרך הסורגים, לחברים מהשכונה... לאן נעלמה לה הבושה? יש לי תיאוריה בנושא, לא ממש אופטימית, ובכל זאת...
* יונתן מצ'אדו סטודנט שנה ב' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וסטודנט בקליניקה לקידום איכות השלטון בשיתוף האוניברסיטה העברית והתנועה לאיכות השלטון.